מאת אביב לביא. פורסם ב"מעריב".

בשבועות האחרונים אני מתקשה להירדם. מתהפך על משכבי בלילות, מנסה לשחזר בדאגה את 22 השנים האחרונות לחיי שבהן אני עובד כעיתונאי: את כל הכתבות והתחקירים עליהם יגעתי ושנגעו בנושאים ביטחוניים רגישים פחות או יותר; את כל הפגישות עם מקורות ומרואיינים, ובעיקר את כל המסמכים שלכאורה לא הייתי אמור לראות, ושהולידו את הכתבות האלה.

תמיד חשבתי לתומי שהעבודה העיתונאית היא סוג של שליחות ציבורית; והנה, לראשונה בחיי אני מרגיש כמו עבריין. ולא רק אני. אם אורי בלאו יעמוד לדין פלילי בפרשת ענת קם, כמו שפרקליטות המדינה ממליצה באחד מרגעיה האפלים, שום עיתונאי לא חסין. אם נגד בלאו יוגש כתב אישום, לעיתונאי הישראלי הסביר תהיה סיבה להיות מבוהל. ועיתונאים מבוהלים לא יכולים לעשות עיתונות אמיצה.

בסוף החודש בלאו יתייצב לשימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה. זהו רגע שיכול להגדיר את הקדנציה של יהודה ויינשטיין. המלצת הפרקליטות נשענת על סעיף 113 ג' לחוק העונשין, בו כתוב "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו מאסר שבע שנים".

במובן היבש, הצר, הסעיף הזה הופך כמעט כל עיתונאי לעבריין. אלא שתפקידו של היועץ המשפטי לראות את ההקשר הרחב, את ההשפעה של העמדה כזאת לדין על יכולתה של העיתונות בישראל לפעול.

דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס וכיום נשיאת מועצת העיתונות, היטיבה כדרכה לנסח את הדברים: "אני מקווה שהיועץ המשפטי ייקח בחשבון את ההשפעה המצננת שתהיה להעמדה לדין על חופש העיתונות", אמרה לאחרונה, ולא יכלה לומר את זה בעדינות רבה יותר.

הדלפות הן נשמת אפה של העיתונות החופשית

אני מכיר את הטענות. האם יש חוק אחד לבני תמותה ואחר לעיתונאים, אתם שואלים; ובכן, עיתונאים אינם עומדים מעל החוק, אבל העבודה העיתונאית – אפילו בכלי תקשורת שנמצאים בבעלות פרטית – היא שליחות ציבורית שלא ניתן לבצעה בלי להחזיק מדי פעם מסמכים מסווגים.

דמוקרטיה ועיתונות הן ישויות מוזרות, עתירות סתירות פנימיות. הכללים של כל ארגון, אם זה צבא, משטרה או משרדים ממשלתיים, מחייבים היררכיה ודיסקרטיות. על פי החוק אסור לעובדי ציבור להדליף, אבל בה בעת הדלפות הן נשמת אפה של העיתונות החופשית, של הביקורת הציבורית, של היכולת לדעת מה קורה בתוך מסדרונות הממסד.

סתירה מובנית? בוודאי. אבל מי שלא רוצה לחיות עם הסתירה הזאת ולאפשר לה להתרחש, לא רוצה לחיות בדמוקרטיה. מי שלא רוצה את התחקירים של אורי בלאו על מערכת הביטחון, יקבל עיתונות מסורסת שאין בה תחקירים גם על אולמרט, קצב וגלנט.

כדי להגן על המדינה מפני פרסומים לא אחראיים יש בישראל חגורת ביטחון יעילה – הצנזורה הצבאית. בתוך חגיגות השנאה והזעם העיוור, נשכחו עובדות היסוד: הכתבות שאורי בלאו פרסם על סמך המסמכים שהודלפו לו על ידי ענת קם הוגשו במלואן לצנזורה, וקיבלו את החותמת הרשמית של המדינה. מי שמייחל עכשיו לתלייתו של בלאו בכיכר העיר באשמת שמאלנות יתר, שוכח שלמטבע ההפחדה וסתימת הפיות יש שני צדדים.

היום זה בלאו, מחר זה עלול להיות עיתונאי שייחשף למסמך מסווג ממנו עולה שצה"ל מתכנן לסגת באישון לילה מיהודה ושומרון. מי שיפרסם מידע כזה ימלא חובה עיתונאית, אזרחית ודמוקרטית ממדרגה ראשונה, אבל על פי הסטנדרטים שרוצים להחיל על בלאו הוא עלול למצוא את עצמו מאחורי סורגים.

אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה עיתונאים נאלצים לפעול בחסות עננה מאיימת כזאת. אני מקווה שגם יהודה ויינשטיין לא.

עוד בנושא:

http://www.maki.org.il/he/component/content/article/85/11163-2011-05-06-17-43-52