מאת צבי בראל. פורסם ב"הארץ".
כמו אב שכול מסתובב בנימין נתניהו ברחבי העולם ומקונן על אבלו: מחמוד עבאס אבד לו. אבל לא תחושת שכול נודפת מביבי, אלא כעס עצום של מי שנבגד על ידי בן זוג, שתמיד הוא טען שאין לו. בן זוג ערמומי שנראה חלש ותלותי, כאילו חייו תלויים בנתניהו. תמיד כנוע, דיבורו הססני, רחוק כל כך מאיתנותו המתפרצת של האין-פרטנר הישראלי. בן המלך והעני הילכו יחד, כשהאין-פרטנריות שלהם מחברת ביניהם במסמרים שהחלידו בגלל עתיקותו של הסכסוך – אבל רק עד מרחק נגיעה. אלה היו יחסים מנוסחים היטב, מבטיחים להישמר לנצח ולו כדי להסתיר את אין-אונותם.
ופתאום, כמעשה שטן אשר דורש את פירעון חובו, ניתק החיבור, עבאס הלך אצל חמאס וביבי עשה מה שכל נבגד עושה: סגר את חשבון הבנק המשותף, סכר את זרם הכסף, איים לספח את ארצם של הפלסטינים ורץ לעולם לספר כמה כפוי טובה הוא האין-פרטנר שלו. מה כפוי טובה, הרי זה איום של ממש, וכי כיצד אפשר להתייחס למי שעולה על יצועם של בני-לאדנים מעזה.
את ביבי אין זה מעניין כלל אם יצליחו שתי גדותיה של המדינה הפלסטינית להתאחות ולהתמזג. גם לא מי יהיה ראש הממשלה הפלסטינית ואם העם הפלסטיני רוצה במיזוג הזה. הסיסמאות שהניפו האזרחים הפלסטינים ברמאללה ואלה בעזה, שבהן נכתב באדום לוהט שהעם שלהם מאוחד, החליקו על אוזניו ועיניו. מבחינתו, זה אינו סיפור פלסטיני או ערבי, הכל ישראלי, נכון יותר – הכל נגד ישראל. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן האיחוד הזה. למרבה חוסר ההפתעה, גם מי שאינו פוסל את הפיוס חש מיד לאתר את המוקשים אשר עלולים להתפוצץ בפניו של הפיוס, כדי להתנחם בכך שממילא מדובר רק בהצהרה ולא במהות, הרי כבר היינו בהצגה הזאת כמה פעמים.
כמה מכעיס. כל כך התרגלנו לפיצול הזה, עד שהוא נהפך לאבן יסוד במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הוא הבטיח שגם אם עבאס יחליט ללכת לאו"ם, כדי לבקש את הכרתו במדינה הפלסטינית, תוכל ישראל לשלוף תמיד את הקלף של עזה ולהגיד שהוא לא מייצג את כל העם הפלסטיני בשטחים, הוא לא שולט בחמאס, ושחציה של המדינה הפלסטינית מנהל מלחמה של ממש נגד ישראל. מעניין, אלה בדיוק אותם טיעונים שטען החמאס נגד עבאס, כאשר זה ניהל את המו"מ העקר שלו עם ישראל.
הפיצול הפלסטיני, שנתפש בישראל כמציאות נצחית, התיר לה למפות את האזור כרצונה: סוריה, איראן, חמאס והחיזבאללה מצד אחד, מצרים, סעודיה ירדן והרשות הפלסטינית – מן הצד השני. זו היתה מפה טובה, ששווקה היטב בוושינגטון ובאירופה. רק טורקיה, ואולי נורווגיה, קלקלו את השורה. אבל הן הרי לא נחשבות.
לפתע נטרפו כל קלפיה של ישראל. מצרים נמוגה, סוריה עסוקה בהרג אזרחיה, איראן לא תשגר אלינו פצצת אטום, מבטיח אהוד ברק, על החיזבאללה לא שמענו שבועות ארוכים ונותר לישראל להיאחז רק בחמאס כסמל למציאות הבלתי משתנה. עכשיו גם הוא בגד.
הכשל הקדמון נולד כאשר ישראל החליטה שהעם הפלסטיני לעולם לא יתאחד, וכי התהליך המדיני אינו מול עם ומנהיגים אלא מול טריטוריות. בגדה ניהלו הטריטוריות הישראליות, ההתנחלויות, את המו"מ עם הטריטוריות הפלסטיניות. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית היו רק הנציגים של אותן טריטוריות, והן ניהלו מו"מ של קרטוגרפים, לא של מנהיגים. עזה לא השתתפה במשחק. היא המשיכה לנהל קרבות התנגדות שכל עניינם היה לבלום את דיאלוג הטריטוריות בין ישראל לרשות הפלסטינית.
עכשיו ביצעו עבאס וחאלד משעל תפנית מכעיסה. הם רוצים לנהל מו"מ על עתיד העם הפלסטיני. הם רוצים מדינה מוכרת באו"ם, הם אינם מוכנים עוד למו"מ של ארגונים מול מדינה, אלא של מדינה מול מדינה. לכך ביבי לא התכונן. על כך היה יאסר ערפאת נוהג לומר: מי שזה לא מוצא חן בעיניו, שיילך לשתות את מי ים המלח.
