מאת מרב מיכאלי. פורסם ב"הארץ".

יום העצמאות שלי השנה הוא בסימן חוק הנכבה: לראשונה בחיי אני חושבת יותר על הנכבה מאשר על יום העצמאות. חוק הנכבה הוא עוד אחת מהפעולות שנוקטות ממשלות ישראל לדורותיהן שמזיקות לאזרחים הערבים שלהן, פוגעות בהם ודוחקות אותם לפינה, אבל העניין הוא שהפעולות האלה מזיקות גם למדינה עצמה. הן דוחקות גם את היהודים לפינה, הן גורמות נזק גם לחברה היהודית שחיה במציאות הרעה והמעוותת שנוצרת מהפעולות האלה.
החברה היהודית מתפרקת, כי הממשלות שלה לא מאפשרות לה לצאת מעמדת הקורבן המאוים והחרד, לא מאפשרות לה להפסיק לריב עם כל העולם. בדיוק כמו שהאיסור בחוק להתאבל ביום העצמאות הופך את הנכבה מפוטנציאל לשיח של אמפתיה בין הרוב למיעוט, לעוד צומת של שנאה ומריבה.

"עם בוגר, נבון והוגן, אמור להבין כי יושבים עמו אנשים אחרים, שאינם יכולים לשמוח בשמחת עצמאותו הפוגעת בפצע הפתוח שבלבם", כתבה כאן לפני שבועיים אבירמה גולן ("יום ישראלי", "הארץ", 27.4). אבל איך יבין העם היהודי בציון את הפצע הפתוח בלבם של האזרחים הערבים שגרים אתו, אם מעולם לא קיבל הזדמנות ראויה להיחשף לסיפור אסונם, ודאי לא כנרטיב לגיטימי? רוב רובם של האזרחים אינם מבינים את משמעות הנכבה כי לא היתה להם הזדמנות לשמוע ממקור ראשון על הכאב, הטראומה, האובדן שחוו הפלסטינים הישראלים ב-48'. עד עכשיו היתה התעלמות, הסתרה והכחשה מצד ממשלות ישראל; מעכשיו זה גם אסור בחוק.

חוק הנכבה הוא מראה עגומה לאי-העצמאות של מדינת ישראל. אחרי 63 שנים, לא זאת בלבד שישראל אינה מסוגלת להכיר בכך שככל שהקמתה היתה נדרשת או מוצדקת נלווה אליה עוול וכאב לאחרים, אלא שהיא מרגישה לא בטוחה בעצמה ובקיומה, ומנהיגיה והמתנגדים להם כאחד אינם חדלים להזהיר מפני השמדתה או סופה – כל אחד לפי האידיאולוגיה והפחדים שלו. 63 שנה אחרי הקמתה, מדינת ישראל והחברה היהודית שלה חסרות ביטחון, נזקקות לאישורים ולהכרה חיצונית, מאוימות מכל העולם ואפילו מהמיעוט שבתוכן. זאת עצמאות? ככה נראה עם חופשי בארצו?

כך מגיעים אזרחי ואזרחיות ישראל ליום העצמאות הנוכחי במין פיצול אישיות שכזה, שבא לידי ביטוי בכל פעם שהם עונים לשאלה "מה שלומך", בתשובה "באופן אישי מצוין". באופן אישי חייב להיות לא פחות ממצוין, כי באופן קולקטיבי אנחנו כל הזמן קורבן, אם משום שמאיימים עלינו ואם משום שמאשימים אותנו. באופן קולקטיבי זה כבד וקשה ומתיש, אז באופן אישי שלומנו פשוט נהדר. זאת הסיבה שבכל שנה מחדש מגלים הסקרים במפתיע שהישראלים מרוצים מהחיים עד הגג, למרות שהם לא סומכים על הממשלה ולא גומרים את החודש. כך גם מגיעים אזרחי ישראל ליום העצמאות ה-63 עם יותר ויותר דרכונים זרים ויותר ויותר מחשבות על מגורים במקום אחר.

ואני תוהה, מתי יהיה לנו יום עצמאות שבו נהיה באמת עצמאים: שנרצה לעשות שלום, נבין שיש עם מי, נבין שהאזרחים הערבים כאן רוצים להתפייס אתנו והם מצהירים על כך במסמכי החזון שלהם, ונפסיק לפחד שעוד מעט לא נהיה כאן. יום עצמאות שמח.