מאת דן יהב
אלי ריכנטל, פרשת קסטנר בראייה מחודשת. אוניברסיטת בן- גוריון בנגב, 2010, 149 ע'.
פרשת קסטנר, המוכרת כ"רכבת המיוחסים", בה ניצלו 1,684 יהודים, שהוברחו מהונגריה לשוויץ, פורסמה בפומבי בתחילת שנות ה-50 בעקבות משפט גרינוולד-קסטנר, ובהמשך – רצח קסטנר (1957).
מחקרו של אלי ריכנטל (עיבוד של עבודת דוקטורט) "פרשת קסטנר בראייה מחודשת" מבוסס על מסמכים, שנתגלו בארכיונים של מדינות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, ובעיקר של גרמניה, הונגריה, פולין ושוויץ. כמו כן, מסמכים רבים שנשמרו בידי המשפחה הפכו בינתיים נחלת-הציבור. גישתו ביקורתית, תוך מתן תשובות לשאלות נעלמות רבות. המחבר מובילנו עקב בצד אגודל דרך כל האירועים הרלבנטיים ליהדות בודפשט והונגריה, כשבמוקד ההתבוננות – מעשיו ומחדליו של קסטנר.
רקע היסטורי
במרס 1944 הגיעה לבודפשט יחידה נאצית מיוחדת בראשות אדולף אייכמן, עליה הוטל לבצע "פיתרון סופי" של יהודי הונגריה בשיתוף פעולה עם הממשלה הפאשיסטית בראשות הורטי. בהונגריה חיו אז כ-800 אלף יהודים. מחציתם, בעיקר מערי-השדה, נשלחו למחנה המוות אושוויץ.
שאלת המחקר העיקרית בספר היא: כיצד הצליח אייכמן במשימתו זו. תשובת המחבר נרמזת כבר במבוא: יהדות הונגריה השלימה עם הגזירות, שהנחיתו עליה הממשלה הפאשיסטית בראשות הורטי והנאצים (ע' 10). הנחת הייסוד המקדמית של החוקר היא, שניתן היה למנוע, או לפחות למזער, את היקף הרצח של יהודי הונגריה. כפי שמעידה בדיקה מדוקדקת של מעשיו של מי שהיה ממונה על "ועדת העזרה וההצלה הציונית" בהונגריה – ד"ר ישראל קסטנר.
פרק נכבד מקדיש ריכנטל לפענוח הסוגיה: מה ידעו המנהיגים, ובראשם קסטנר, ויהדות הונגריה על "הפתרון הסופי". לדעת המחבר נפוצו ידיעות, אך המנהיגים ציוו על יהודי הונגריה להיות רגועים ולקיים את כל הצווים, הגם שהיו מודעים לגורל הצפוי לקהילה (ע' 38).
עד לכיבוש הונגריה בידי הנאצים, קיימה "הוועדה לעזרה והצלה" פעילות מגוונת, ובכלל זאת – מפעלי-הצלה בערים בפולין ובווינה. המחבר מציין כל זאת לזכותו של קסטנר. אך עם כיבוש הונגריה, החל תהליך הגטואיזציה כהכנה לגירוש.
קסטנר, שעד לכיבוש יזם פעולות הצלה נועזות, נאלץ, לאחר הכיבוש הנאצי, לנהל משא ומתן עם נציגי האס.אס. מגעים אלה שנויים במחלוקת עד היום. השופט בנימין הלוי קבע בפסק דינו: "קסטנר מכר את נשמתו לשטן".
הפגישה החמישית בין קסטנר לנאצים נערכה בעיר קלוז'. בפגישה סוכם על קבוצה מצומצמת ונבחרת של יהודים, שתזכה להינצל באמצעות "רכבת המיוחסים". ברשימת הנבחרים היו אמו של קסטנר, אשתו, אחיו, חותנו, קרובי- משפחה אחרים וידידים. סך הכל 388 נפש. מתוך כך מסיק המחבר, שקסטנר ידע בבירור על כוונת הנאצים להשמיד את
היהודים, אך לא גילה על כך לקהילה היהודית.
ניתוח מקורות שונים מצביע על כך, שיהדות ערי-השדה לא הייתה מודעת לגורל הצפוי לה, וקסטנר לא יידע אותה על הצפוי בשל רצונו למלא את ההסכם עם הנאצים (ע' 111).
החוקר אלי ריכנטל חולק על נקודות זכות שונות, שיוחסו לקסטנר, כמו הצלת יהודי בודפשט מגירוש ו"ניצולו" של הקצין הנאצי קורט בכר למען הצלת יהודים. החוקר מוכיח, שפעולות ההצלה, כביכול, שנקשרו לקסטנר, לא היו כלל וכלל פירות המדיניות שגזר קסטנר מהבחירה ב"קו הגרמני".
המחבר מביא עדויות רבות להוכחת התיזה המרכזית שלו, לפיה שימש קסטנר מודיע של שירות-הביטחון המערב-גרמני לאחר השואה.
נושא שנשאר לא פתור הוא, האם סייע קסטנר לפושעים נאציים, שהועמדו לדין במשפטי נירנברג. ריכנטל מציין שהיו עוד סייענים יהודים (ע' 133), ורומז להבטחות שקסטנר נתן לפושעים בעת המלחמה, כדי לתכנן מראש אליבי על שיתוף פעולה.
חשיבותו של הספר "פרשת קסטנר בראייה מחודשת" היא בערעור מוסכמות, תוך חשיפת מסמכים ועדויות חדשות. וכפי שמסכם המחבר: "בחירתו של קסטנר ב'קו הגרמני' והתנהלותו החל מהכיבוש הגרמני ואילך – היו בלתי ראויים, כך בלשון האקדמית הזהירה".
הספר מלווה במקורות רבים, בתצלומים ובמסמכים, מהם ניתן ללמוד על הסוגיות הסבוכות, העולות במחקר.
