מאת אפרים דוידי
ציון האחד במאי הוא הזדמנות מצוינת לנסות ולהתמודד עם שאלות רבות המטרידות את העובדים בישראל. חרף ההצהרות הרמות של דוברי הממשלה הימנית-הקיצונית, לפיהן "הכלכלה רק מתחזקת", וההבטחות של "דאגה לעניים", רוב השכירים חשים, שאין ביכולתם "לגמור את החודש". מספר החיים מתחת לקו העוני בקרב משפחות של עובדים גדל מדי שנה, גם בשנה שחלפה.
אך השנה שחלפה "סגרה" עשור טוב מאוד למעסיקים. אמנם, בין 2000 ל-2002 ירד חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית מ-14% ל-10%, אך כבר ב-2004 הוא חזר לרמתו הקודמת, ומאז הוא המשיך לגדול עד שהגיע ב-2009 ל-17% – גבוה בשלוש נקודות האחוז מחלקם ב-2000. לעומת זאת, עבור העובדים, העשור הנוכחי לא היה טוב: חלקם בהכנסה הלאומית, שעמד ב-2000 על 66%, ירד עד ל-60% ב-2009 (לפי נתונים שפרסם מרכז אדוה).
גם כאשר מדובר באחוזים בודדים בהכנסה הלאומית, הסכומים הם משמעותיים: אשתקד, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על כ-700 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה כ-7 מיליארד שקל. אילו היה חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית של 2009 66%, כפי שהיה בשנת 2000, ולא 60%, כפי שהיה בפועל – היו העובדים, כקבוצה, מקבלים, עוד לפני שנתיים, 39 מיליארד שקל נוספים. לו היינו מחלקים את הסכום הנוסף הזה במספר הכולל של השכירות והשכירים ב-2009 – כ-3 מיליון (כולל מהגרי עבודה) – הרי ב-2009 עשויים היו כל עובד ועובדת בישראל לקבל, בממוצע, תוספת שכר שנתית של 13,000 שקל, או כ-1,100 שקל לחודש (!). אבל זה רק "אילו"…
על אי-השוויון הגדל בהתחלקות ההכנסה הלאומית אפשר ללמוד גם באמצעות השוואה בין שיעור הגידול בהכנסה הלאומית לבין שיעור הגידול בחלק של המעסיקים ושל העובדים: בין 2000 ל-2009 גדלה ההכנסה הלאומית ב-30%. אך בעוד שחלקם של העובדים בסך ההכנסה הלאומית גדל ב-17% בלבד, חלקם של המעסיקים גדל ב-59%.
לפני דור אחד בלבד, ב-1985, תחולת העוני בישראל הייתה מחצית שיעורה כיום: ב-1985, כ-11% מהמשפחות חיו מחת לקו העוני, ואילו כיום – כ-20%. אשר לעוני אצל משפחות של עובדים: לפני דור, כחמישית מן המשפחות העניות היו של שכירים, ואילו כיום – כמעט 40% מהמשפחות העניות הן של עובדים.
דו"ח בנק ישראל לשנת 2010, שהופיע בימים אלה, מדווח, כי השכר הריאלי למשרת שכיר בשנת 2010 היה נמוך ב-1% לעומת השכר ב-2006. בענף השירותים הפיננסיים (בנקים, חברות ביטוח), ירידת השכר הייתה תלולה במיוחד: השכר למשרת שכיר בענפי הפיננסים ב-2010 היה נמוך ב-11% לעומת השכר ב-2006.
לפי "ידיעות אחרונות" (3.4), בעשור שחלף ירד השכר הריאלי לשכיר במגזר הפרטי, בייחוד בתעשייה, בכ-5%. אך הרווח הריאלי (לאחר מס) של חברה בורסאית עלה בעשור האחרון ב-190%, והתגמול הריאלי שקיבלו המנהלים הבכירים בחברות הבורסאיות עלה בכ-70%. המשוואה המעמדית פשוטה: יותר ניצול מניב רווחים גבוהים (הרבה) יותר.
לפיחות במעמדם של העובדים תרם, בראש ובראשונה, יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שנבחר בבחירות האחרונות לראשות ההסתדרות בסיסמא: "הסתדרות ללא פוליטיקה". התנהגותו של עיני מאז בחירתו רק מחזקת את הדעה, כי יו"ר ההסתדרות אינו נציג העובדים בפני בעלי ההון וממשלתם, אלא נציג בעלי ההון בקרב העובדים. אשר לפוליטיקה, עיני היה אחד משושביניה הראשיים של הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. מבחינת עיני, הסיסמא "הסתדרות ללא פוליטיקה" נכונה בכל הקשור לפוליטיקה מעמדית.
מאז נכנס לתפקידו בינואר 2006, בעקבות פרישתו של ח"כ עמיר פרץ מראשות ההסתדרות, פועל עיני בעקביות למען ההון ונגד העובדים. המחטף שביצע בשביתת העובדות והעובדים הסוציאליים בחודש שעבר, כאשר לחץ על הנהגת האיגוד לחתום על הסכם מביש חרף דרישות החברים באיגוד – הוא רק דוגמא אחת מיני רבות.
"דה-פוליטיזציה" ו"א-פוליטיות" של ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל הן, בסופו של דבר, סוג של פוליטיקה אחרת: השלמה עם תכתיבי בעלי ההון וממשלתם הניאו-ליברלית.
"כוח לעובדים", ארגון העובדים החדש, המייצג אלפי עובדים שהתאגדו והמוכנים להיאבק למען זכויותיהם, הוקם כתוצאה ממחדלי ההסתדרות. אך גם ארגון זה נוקט גישות שניתן להגדירן כ"אקונומיזם" (מושג שטבע לנין, מנהיג מהפכת אוקטובר, בנתחו נטיות דומות בתנועת הפועלים ברוסיה בתחילת המאה ה-20). אקונומיזם הוא מאבק, המתנהל אך ורק בשטח הכלכלי, תוך התעלמות מהקשר ההדוק בין הכלכלי לחברתי ובין הכלכלי-חברתי לפוליטי.
דווקא במקרה של ישראל, בולט הקשר ההדוק בין המאבק למען לחם ודיור לבין המאבקים לדמוקרטיה, לצדק חברתי ולשלום. על מנת לקדם את רמות הארגון, המאבק והתודעה של העובדים, חיוני להתגבר על האקונומיזם באמצעות קידום התודעה המעמדית, השוללת את הקפיטליזם והנאבקת למען חברה צודקת – למען החלופה הסוציאליסטית.
