מאת ד"ר בתיה רודד, תושבת ערד ומרצה בחוג לגיאוגרפיה ותכנון סביבתי בקמפוס האקדמי אחווה. המאמר פורסם בעיתון "הארץ".

בשנים האחרונות אנו מרבים לשמוע על תופעת ה"נימבי" (ראשי תיבות באנגלית של "לא בחצר האחורית שלי"), מאבקים נגד מטרדים סביבתיים, שאת עיקרם יוזמות קבוצות חזקות בחברה נגד יוזמות תכנוניות שפוגעות בערך בתיהן או באיכות חייהן, כגון כביש ראשי העובר בסמוך לבתי מגורים. לעומתם נכשלים מאבקיהן של קבוצות חלשות בשכונות עוני, שאין להן הקשרים והמיומנויות הנדרשים, וה"נימבי" נופל בחלקן.

הדיון בנימבי מקושר עם העיסוק בסוגיית הצדק הסביבתי, שבישראל נכללים בה שלושה צירים מרכזיים של יחסי כוח. הציר האתני–הלאומי, שבו הסובלים העיקריים מבעיות סביבתיות הם היישובים הערביים; ציר מרכז–פריפריה, שבו נחשפת האוכלוסייה המתגוררת בפריפריה למפגעים סביבתיים המיוצאים מהמרכז; וציר הכוח הכלכלי, המדגיש את הצלחתן של קבוצות מבוססות מבחינה כלכלית ומקורבות לשלטון להשיג תנאים סביבתיים טובים יותר מקבוצות אחרות.

בנגב, שהוזנח לאורך כל שנות קיומה של המדינה, חברו יחדיו כל שלושת הצירים הללו. הציר האתני–הלאומי, כששליש מאוכלוסיית הנגב הם בדווים שבשכנות לכפריהם הלא–מוכרים נמצאים אתר הפסולת הרעילה ברמת חובב, אתרי כרייה, שטחי אש, כבישים בין עירוניים ונחל חברון, שבו זורם ביוב; ציר מרכז–פריפריה, כשבנגב נמצאים אתרי אשפה ארציים, אתר אשפה לפסולת רעילה, כור גרעיני, אתרי כרייה, שטחי אימונים ומחנות צבא; וציר הכוח הכלכלי, המורגש בעיקר בנגב פנימה, בין יישובים מבוססים לבין ערי הפיתוח.

ניתן לראות אם כן, שהנגב נהפך בעשרות השנים האחרונות לאתר מובהק של נימבי, לחצר האחורית של המדינה. התפישה במרכז הארץ, ואצל מקבלי ההחלטות, כי הנגב רחב ידיים והעברת מטרדים לשטחו היא פתרון מצוין לאוכלוסיית המרכז, נהפכה למסלול נימבי מקוצר הממלא את שטחי הנגב ומזיק לתושביו בדרגות חומרה משתנות. כלומר, הנגב, כמרחב עני וחלש יחסית במדינה, נושא ברוב נטל הזיהום המזיק לבריאות, במקום לחלק נטל זה חלוקה שוויונית וצודקת יותר.

אם כן, הצלחתם של מאבקי נימבי היא נחלת החזקים. והנה, תושבי ערד שבנגב העזו להרים ראש ולהיאבק בחזקים מהם, למרות תיוגם כ"חלשים", תושבי הנגב. הם מסרבים לציית לתאגיד. אמנם שדה הפוספטים "בריר" לא עבר ממרכז הארץ, וגם לא "בחר" להשתקע בסמוך לערד. אך מיקומו במרחק שלושה קילומטרים מבתי העיר מסכן את בריאות תושביה, את סיכוייה להתבסס תדמיתית וכלכלית ואת עתידה כעיר תיירות. מפעל כרייה והפקה כזה לא היה נפתח במרכז הארץ, לו היה מתגלה שם שדה פוספטים, עשיר ככל שיהיה.

אך האם הצורך להתחשב בעיר בת 23 אלף תושבים בפריפריה יכול לעמוד מול העושר הרב שיניב שדה הפוספטים לבעליו? האם יתאזנו המאזניים בין העיר לבין המכרה שבבעלותם של האחים עופר? ודאי שלא. לא בעיניהם וגם לא בעיני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שנחלץ לעזרתם והטיל את מלוא כובד משקלו אל מול מסקנות המחקרים שהציג משרד הבריאות בנוגע להשפעות הקשות שיהיו להקמת המכרה על בריאותם של תושבי ערד.

ואם בצדק חברתי–סביבתי עסקינן, אין השדה עומד לבדו במערכה נגד ערד. קמו עליה להחלישה עמותות "מפרחי השממה", משרד הפנים ומשרד השיכון, הסוכנות היהודית ומפלגות חרדיות. יוזמותיהם יוצרות בנגב אשליה של עשייה, אכלוס, ייהוד ופריחה. אך במבט מקצועי מתגלה השפעתן של היוזמות – הקמת העיר החרדית כסיף, תכנון יישובים קהילתיים לאורך כביש 31 ואי הסדרה של היישובים הבדוויים הלא–מוכרים – כנימבי לערד. התנאים שיוליד תכנון כזה בנגב המזרחי יחלישו את ערד ויפרשו מרחב של עוני, שבעטיו האוכלוסייה המבוססת של ערד תנטוש אותה לטובת אותם יישובים קהילתיים חדשים, אם לא לטובת מרכז הארץ.

אם העיר ערד מפריעה לכל כך הרבה גורמים – מפריחים, בונים ועושים – שמא היא אבן נגף בדרך לשגשוגו של הנגב? שמא היא עצמה נימבי?

עוד בנושא:

http://www.maki.org.il/he/component/content/article/87/10520