מאת עודד גולדרייך
בחודשים האחרונים האזנתי להרצאות רבות ולמגוון דעות בדבר סכנת הפאשיזם כאן ועכשיו. אלה מצטרפים לעמדות שהתודעתי אליהן בעבר. במאמר להלן ניסיתי לסכם את מסקנותיי מכל אותם הרצאות, מאמרים וספרים, וזאת מבלי לתת סימוכין והפניות למקורות.
מהות הפאשיזם
הניסיון להגדיר את מהות הפשיזם נועד לסייע בהבנת המציאות (ובדרכים לשינויה. ברור, כי המציאות מורכבת יותר, ולכן ההגדרה תשאף רק לתאר את המאפיינים המרכזיים של המושג.
אפתח בניסיונות המקובלים לאפיין את הפאשיזם כפילוסופיה מדינית ו/או כתנועה חברתית ו/או משטר, אשר מציב את האומה במוקד החיים החברתיים וכמהותם האמיתית, תוך שלילה חריפה של כל גישה, אשר רואה באדם את מוקד החיים החברתיים. יסודות האידיאולוגיה הפאשיסטית הם:
האומה היא הישות האמיתית (האוטנטית) היחידה, תוך המשלתה לגוף, וראיית הפרטים כחלקים של הגוף הזה. המוקד הוא בצרכים, ברצונות ובמטרות של הגוף הלאומי. כל עניין אשר עולה מן הפרטים (למעט אלה שהופקדו על הנהגת הגוף הלאומי) נחווה כהפרעה פוטנציאלית.
ההרמוניה בין חלקי הגוף הלאומי היא המצב הטבעי, אליו יש לשאוף ואותו יש לכפות, תוך השמדה של כוחות המתנגדים לו. תפקיד המשטר הוא לזהות את הצרכים והשאיפות של הלאום ולפעול להשגתם תוך כפיית תיאום בין כל חלקי גוף האומה. המטרה של המשטר היא לשלוט באומה (במובן המומשל לשליטת המוח בגוף). בניגוד לכך, מזוהים שיח חופשי בין פרטים והסכמה חברתית כסטייה מסוכנת מהפעילות הטבעית היעילה.
עוינות מהותית כלפי כל מה שחיצוני לאומה: יחסי החוץ של האומה הם בהכרח (ז"א באופן טבעי ומהותי) יחסים של מאבק אלים על משאבים מול ונגד אומות אחרות. לא רק שאין רתיעה מאלימות, אלא שהיא נחוות כטבעית ובריאה.
המאבק האלים כלפי חוץ מגיע לשיאו במלחמה, שנחוות כגילוי הנעלה ביותר של מהות האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה והקרבה. השלום הוא מרשם להתנוונות ולהכחדה.
תיאורים מקובלים של הפאשיזם מתמקדים בפרטי המשטר כגון הסמכות המוחלטת של המנהיג (כמפרש האופרטיבי של רוח האומה), ומרכזיות המפלגה (כמכשיר להרמוניזציה כפויה של האומה). לדעתי, אלה פרטים משניים, אשר נגזרים מן העקרונות הנ"ל.
עניין מהותי יותר, אשר מוזכר כמעט תמיד, הוא התנגדות של הפאשיזם לקומוניזם, לדמוקרטיה ולליברליזם. התנגדות זאת גם נגזרת מהעקרונות הנ"ל, אבל יש להדגישה משום שהפאשיזם מגדיר את עצמו כניגוד של האידיאולוגיות הנ"ל: כלומר כל אחד מעקרונות הפאשיזם (שהובאו לעיל) הוא שלילה של עקרונות דמוקרטיים, ליברליים וסוציאליסטיים. אצל הפאשיזם, האדם אינו המוקד ואינו המטרה אלא חלק זניח במכלול האומה, ואילו החברה איננה זירה למאבקים, אלא ישות אחידה, שתשומת ליבה מופנית החוצה.
ביסוד השלילות העקרוניות שהוזכרו לעיל עומדת שלילה עקרונית עוד יותר: הפאשיזם הוא תגובה למציאות המודרנית ומרד טוטאלי נגד כל מורשת ההשכלה, הנאורות והמודרנה. בפרט, מדובר בשלילת ההשקפה האופטימית, שהתהליך ההיסטורי הוא תהליך של קידמה והשתכללות, ושבני האדם מסוגלים להבין ולהשפיע על מהלכו. הפאשיזם הינו פסימי ועוין את התקווה לשיפור ושינוי.
סיבות הופעת הפאשיזם
שאלת מפתח היא שאלת הסיבה: מדוע אידיאולוגיה זו צומחת בזמן ובמקום מסוים ומה היא משרתת?
ראוי להתחיל בשאלה, איזה אינטרסים משרת הפשיזם. כמכשיר כפיית סדר חברתי, אשר אינו מעוניין בשינוי חברתי מהותי (וודאי שלא במאבק חברתי רחב), הפאשיזם משרת את המעמד השליט – דהינו, את מעמד בעלי ההון. יודגש, שכאן מדובר בשירות אובייקטיבי של אינטרסים חומריים. זאת בניגוד לטענה שהפאשיזם גם משרת את "האינטרסים הסובייקטיביים" של ההמונים, אשר נואשו משיפור מצבם במשטר בעלי ההון, והזוכים באמצעות הפאשיזם לפיצוי סמלי (ז"א: רוחני ו/או יצרי). זאת אומרת, בעוד שהפאשיזם משרת את מעמד בעלי ההון, הוא משתמש ברגשות התסכול והייאוש של שכבות רחבות באוכלוסיה תוך הבטחות שווא של טיפוח גאווה לאומית וכו'.
הפאשיזם הינו אסטרטגיה של ההון: זאת אמנם איננה האסטרטגיה המועדפת של ההון אלא אסטרטגיה, אשר ההון מאמץ, כאשר נראה שהאסטרטגיה המועדפת של הליברליזם (הכלכלי) נכשלת. האסטרטגיה הליברלית מעלה על נס את החופש האישי הבלתי-מוגבל (משפטית), תוך התעלמות מן העובדה, שהחופש הבלתי-מוגבל אינו מקנה טובות הנאה דומות לאנשים, שלרשותם משאבים כלכליים שונים. חופש בלתי מרוסן ללא שוויון משמעו – חופש למרובי האמצעים (ז"א בעלי ההון) לשלוט במעוטי האמצעים (ז"א העובדים השכירים); פירושו "שוק עבודה", בו בעלי ההון קובעים את יחסי העבודה; פירושו ששכר העבודה נקבע במיקוח של קונה בודד (ז"א בעל הון בודד) מול מוכר בודד (ז"א עובד בודד).
ההון מעדיף את האסטרטגיה הליברלית, משום שהיא מבטיחה ניצול מקסימאלי של העובדים השכירים. אלא שצמיחת תנועות עובדים סוציאליסטיות (ולעיתים אפילו אי-שקט חברתי בלתי-ממוקד) מסכנת את הסדר הזה. כאשר העובדים מתארגנים, נשמט היתרון הגדול של בעל ההון במיקוח, שהרי התארגנות כזאת עשויה לכפות מיקוח קולקטיבי (מו"מ קיבוצי). מפלגות סוציאליסטיות חזקות ונחושות גם עשויות לכפות הסדרים חברתיים, שממתנים את הניצול הקפיטליסטי, וברור שבעלי ההון לא מסכימים לפשרות אלה אלא מחוסר ברירה. כאשר הלחצים האלו גוברים וכאשר מבצבצת אפשרות ריאלית של מהפכה סוציאליסטית, האופציה של הפאשיזם קוסמת לבעלי ההון.
בימינו, בעיקר בישראל, צומח פאשיזם באקלים, שמצד אחד, נעדרות ממנו תנועות עובדים סוציאליסטיות חזקות. העידן הנוכחי שבוי עדיין במקסמי השווא של ה(ניאו-)ליברליזם. מצד שני, נראה שגוברת אי-היציבות של המערכת הקפיטליסטית: ריבוי סתירותיה הפנימיות (ע"ע עליית האי-שיוון בתוך מדינות ובין מדינות, משברים פיננסיים, ומשבר האקלים) עולה אל פני השטח. ריבוי הבעיות גורם לאי-שקט חברתי, הגם שבינתיים הוא בעיקרו בלתי-ממוקד, והמודעות של האליטות לריבוי הבעיות שלא ניתן לפתור אותן במסגרת המערכת הקפיטליסטית פוגמת בביטחונן העצמי. על רקע זה עולה הכמיהה ל"פתרון" אחר: "הפתרון הפאשיסטי".
נראה לי, שהניתוח הנ"ל מסביר, מדוע חזית אנטי-פאשיסטית רחבה, אשר מאגדת בתוכה סוציאליסטים וליברלים, אנשי שמאל עקבי ואנשי מרכז (ואפילו ימין מתון), היא אפשרית. נראה לי, שהציר המניע של חזית כזאת חייב להיות – קידום השיח הרציונאלי של ההשכלה, הנאורות והמודרנה, ודחייה של השיח המיסטי בדבר גוף האומה, רצונותיה וצרכיה. חשוב להעלות על נס את התקווה לשינוי ולשיפור, את ההשקפה האופטימית, שהתהליך ההיסטורי הוא תהליך של קידמה והשתכללות, ושבני האדם מסוגלים להבין ולהשפיע על מהלכו.
