מאת פרופ' מיכל שמאי וד"ר רוני סטריאר, המלמדים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. פורסם ב"הארץ".

הדי שביתת העובדים הסוציאליים כמעט נמוגים, אך השיח שליווה את הסיום האומלל של שביתה זו לא מרפה מאלפי העובדים. זהו שיח שבלטו בו שני מושגים מרכזיים: "חמלה" ו"מציאות".

שר הרווחה משה כחלון אמר עם סיום השביתה שלא מצא חמלה בקרב העובדים הסוציאליים כלפי האוכלוסייה שהם משרתים. במילון אבן שושן מוגדרת חמלה כרחמים ורצון לעזור לזולת בצרתו. מדיניות של רחמים היא מדיניות של "סעד לנזקקים" המאפיינת את העולם החברתי-כלכלי הניאו-ליברלי. אין בין מדיניות זו לבין מדינת הרווחה כל דמיון. איננו חושבים ששר הרווחה השתמש במלה "חמלה" במקרה. כשר בממשלת ישראל, שבעשורים האחרונים הורסת כל בסיס שנבנה בשנות ה-60 למדינת רווחה, ושחרטה על דגלה את ההפרטה, השימוש במלה חמלה מתאר את ציפיות הממשלה מהעובדים הסוציאליים. בדרך שבה הוא משתמש בשפה, שר הרווחה מזכיר לכולנו כי המדיניות שבבסיס עבודתו היא של מתן סעד ולא של יצירת מדינת רווחה.

כמרצים בבית ספר לעבודה סוציאלית חשוב לנו לציין, שהשיח המקצועי המתקיים בתהליך ההכשרה האקדמית של הסטודנטים הוא שונה לחלוטין. את המושגים "חמלה", "רחמים" או "עבודת קודש" לא תמצאו שם. אנו בונים שיח שבו מושם דגש על איכות הידע המקצועי, ועל הניסיון להבין תהליכים של הדרה חברתית ולמצוא דרכים לשילובם החברתי של הקבוצות המודרות. אנו דנים בדרכים לטיפול במצוקות שבהם עלולים להיתקל כל בני האדם, ללא קשר לרמתם הסוציו-אקונומית או שיוכם החברתי. בנוסף מתמקד השיח המקצועי בחיפוש אחר מדיניות חברתית שתגביר את הרווחה, בניגוד למדיניות של סעד ורחמים.

העובדים הסוציאליים אינם עושים עבודת קודש, אלא עבודה מקצועית המשפרת את איכות חייהם של פרטים, משפחות, קהילות והחברה כולה. שכרם הנמוך עד כדי ביזיון – גם לאחר ההעלאה בעקבות השביתה – הולם מדיניות שבה החמלה מחליפה את הרווחה. אולי כדאי גם להחליף את שם המשרד ממשרד הרווחה למשרד החמלה והפילנתרופיה?

את השיח הוביל שר הרווחה, שמייצג מפלגה הדוגלת במדיניות חברתית ניאו-ליברלית. אבל למרבה האכזבה גם מייצגי המדיניות הסוציאל-דמוקרטית, יו"ר ההסתדרות עופר עיני וחברת הכנסת שלי יחימוביץ', מצטרפים בדרכם לשיח זה, באומרם לעובדים שזהו ההסכם הריאלי שניתן היה להשיג וזוהי המציאות שעל העובדים הסוציאליים לקבל.

מציאות? גם זו מלה מעניינת בשיח החברתי. מאחר שמדיניות חברתית-כלכלית אינה מבוססת על חוקי הפיסיקה, יש להניח שהיא מובנית בהתאם לתפישות שונות לגבי מהות האדם והחברה. אנשים שהשקפת עולמם היא דמוקרטית-חברתית צריכים לקחת חלק במאבק מתמשך לעצב מציאות שבה יוכלו כל תושבי המדינה לחיות בכבוד וברווחה. מציאות הנותנת מקום לרווחה ולא לסעד, שבה העובדים הסוציאליים, האמורים ליישם בשטח את המדיניות החברתית המאפשרת זאת, יתוגמלו בהתאם. אבל לצערנו עדיין לא נמצאו לנו מנהיגים סוציאל-דמוקרטים שיהיו מוכנים להילחם למען יצירת מציאות של מדינת רווחה.

שיח אחר התקיים בין העובדים הסוציאליים לאנשי מקצוע נוספים המייצגים תחומים שנפגעו כתוצאה מה"מציאות החמלה" – המורים והרופאים – וכן עם האוכלוסייה שעמה עובדים העובדים הסוציאליים, אלה החשים את משמעות המדיניות החברתית הניאו-ליברלית. אולי שיח זה יהיה מקור התקווה? שביתת העובדים הסוציאליים לא הצליחה להשיג את יעדיה, אבל היא חשפה את ההיגיון המניע חסר החמלה של הניאו-ליברליזם: לכפות עלינו אמירות, אמונות ואמיתות שמקדשות את ההווה כחלופה "המציאותית" היחידה העומדת בפנינו.

אלפי העובדים הסוציאליים במאבקם "חטאו" בכך שהוא העזו לאיים על הסדר החברתי הזה, המוצע לנו על ידי ממשלת ישראל. המאבק לא תם. הוא רק התחיל.