הפועלים במצרים שובתים ומפגינים למרות צו ממשלתי האוסר זאת.
בשבוע הראשון של חודש אפריל שבתו 7,000 פועלים, המועסקים בשש חברות, הקשורות ברשות תעלת סואץ. השובתים דרשו השוואת שכרם ותנאיי עבודתם לאלה שמקבלים פועלים, המועסקים ישירות בידי רשות התעלה. 2,300 הפועלים של מפעל מס' 200 של התעשייה הצבאית המצרית, המתמחה בייצור טנקים ושריוניות, השתתפו בשביתת שבת בתביעה לחלק להם את כספי קרן הפנסיה, שכן אינם בטוחים בעתיד המפעל לאחר שמנהלו עזב.
שביתות אלה ורבות אחרות הן בגדר הפרה של צו ממשלתי, האוסר שביתות ומטיל על מארגניהן ומשתתפיהן עונשים של עד שנת מאסר וקנס של חצי מיליון לירות מצריות. את הצו פרסמה הממשלה הזמנית, הפועלת בחסות הכת הצבאית. הצו הטיל איסור על שביתות, שביתות שבת, התכנסויות ומחאות, אשר "מפריעות לעסקים פרטיים או ציבוריים, או משפיעות על הכלכלה". השר לענייני כוח אדם בממשלה הזמנית הצדיק את הצו בנימוק, שחיוני להבטיח את המשך ההשקעות הזרות במצרים…
הפדרציה של האיגודים המקצועיים העצמאיים, שהוקמה בכיכר תחריר ב-30 בינואר השנה, במהלך ההתקוממות הדמוקרטית, יצאה בחריפות נגד הצו הממשלתי, המפליל את משתתפי גל השביתות במצרים. זכות השביתה והמחאה, נכתב בהודעת הפדרציה, חיונית בכל חברה דמוקרטית.
פרופ' יואל ביינין, החוקר את תנועת הפועלים במצרים, כתב לאחרונה, כי רבבות פועלים ועובדים במגזר הציבורי השתתפו בהפגנות, שהובילו להתפטרותו של מובארק. בשלבים הראשונים, העובדים השתתפו במחאה באופן אישי, שכן האיגודים המקצועיים הרשמיים היו בעצם סניף של מפלגת השלטון בראשות מובארק. אך בשלבים האחרונים הם כבר הגיעו לכיכר תחריר כעובדים מאורגנים, המתייצבים נגד האיגודים-מטעם.
בעשור שקדם למהפכה הדמוקרטית של ה-25 בינואר, מציין ביינין, נרשמה גאות בהתגייסות למאבק של קבוצות שונות בחברה המצרית – של פועלים ושל עובדי צווארון לבן, כמו גם של תנועות למען הדמוקרטיה, של ארגוני סולידריות ועוד.
מאז 1998 ועד סוף 2010, השתתפו למעלה משני מיליון פועלים מצרים ב-3,500 שביתות, שביתות שבת וצורות מחאה נוספות. בשביתות השתתפו גם פועלי מפעלי טקסטיל גדולים שהופרטו, אשר מחו על פיטורים ועל הרעת תנאיי העבודה. הדרישות שהעלו הפועלים בשביתות אלה היו בסיסיות – הם נאבקו להבטחת קיומם וקיום משפחותיהם. בהמשך העלו הפועלים את הדרישה לשכר מינימום של 1,200 לירות מצריות (כ-200 דולר) לחודש – פי 3 משכר המינימום הממשלתי, שהוא 400 לירות מצריות בלבד.
רק מאוחר יותר קשרו הפועלים במחאותיהם בין הדרישות ללחם לבין הדרישות הפוליטיות. ב-3 בפברואר שבתו פועלי התחבורה בקהיר והכריזו על הקמת איגוד מקצועי עצמאי. הם דרשו גם את ביטול חוקי החירום, שבתוקף כבר עשרות שנים, ואת פיזור הפרלמנט שהרכבו אורגן בידי מובארק.
ההשפעה המצטברת של אלפי השביתות לימדה מיליוני מצרים, שניתן להשיג משהו באמצעות מאבק, וכי המשטר, משיקולי שמירת מראית עין של שקט חברתי – ייאלץ לנקוט צעדי דיכוי מוגבלים.
ביינין מוסיף, כי התארגנות עצמאית של פועלים ועובדי המגזר הציבורי הייתה תנאי למאבק. כפי שצוין לעיל, האיגודים המקצועיים הרשמיים נוהלו בידי ממלאי תפקידים במפלגתו של מובארק, ואילו החוק קבע, כי אסור להקים איגודים מחוץ לאותם איגודים רשמיים.
הקמת איגודים מקצועיים עצמאיים, ובהמשך – הקמת הפדרציה של האיגודים העצמאיים על רקע ההתקוממות העממית, מעריך ביינין, היו צעד מהפכני, שכן פעילותם עדיין אינה חוקית. הצו הממשלתי, האוסר שביתות ומחאות, מחריף את העימות בין המשטר החדש-ישן לבין הפועלים.
(למאמר המלא של ביינין – http://defenestrator.org/node/2207)
