מאת פדרו גולדפרב

במחצית חודש מרס, השתתפנו, ד"ר ג'מאל שריף ואנוכי, חברי הוועד המרכזי של מק"י, בסמינר השנתי, שארגנה מפלגת העבודה המכסיקנית. מטרת הסמינר – לדון בהתפתחויות הפוליטיות שהתרחשו בעשור הראשון של המאה ה-21. בסמינר השתתפו יותר מ-230 נציגים של 110 ארגונים ומפלגות פוליטיות מ-45 מדינות, רובן מאמריקה הלטינית, ועוד כ-400 נציגים של מפלגות פוליטיות וארגונים חברתיים מכסיקניים, שהם באופוזיציה למשטר הפרו-אמריקאי של הנשיא קלדרון.

לפי התוכנית, הדיונים בסמינר התרכזו בבעיות הפוליטיות והאידיאולוגיות המעסיקות את עמי אמריקה הלטינית. בהמלצתנו, נערכו דיונים מעמיקים גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהתקוממויות העממיות בעולם הערבי. עקב המרחק הגיאוגרפי, שלו נוסף המידע הלקוי לגבי המזרח-התיכון אצל רוב המשתתפים, חשוב היה להם מאוד לשמוע את הניתוח של המפלגה הקומוניסטית הישראלית לגבי ההתרחשויות באזור.

בעיה עיקרית, שעמה התמודדנו במהלך הסמינר, קשורה לראייה החד-ממדית של מפלגות לטינו-אמריקאיות. כוונתי למפלגות המגדירות כגיבורים אנטי-אימפריאליסטיים וכלוחמי החופש כל ארגון, מפלגה או מנהיג, הנאבק נגד האימפריה ועושי-דבריה, וזאת בלי להביא בחשבון פרמטרים אחרים. כך, מועמר קדאפי הפך גיבור אנטי-אימפריאליסטי ברגע שארצות-הברית ובעלות בריתה בנאט"ו החליטו לתקוף את לוב, וזאת מבלי להביא בחשבון את המצב בלוב עצמה, אשר דרבן כוחות עממיים להתמרד נגד השליט האוטוקרט. בצורה דומה, אחמדינג'אד הפך "להיט" תורן בגלל מאבקו בארה"ב, כאשר כוחות מתקדמים באמריקה הלטינית "שוכחים" את הדיכוי הרצחני, שמבצע המשטר האירני נגד חברינו במפלגת טודה האיראנית ונגד כל ניסיון של אופוזיציה דמוקרטית להתנגד לשלטון העריץ באיראן.

המארחים איפשרו לנו להציג את עמדות מק"י כבר בראשית הכנס. עובדה זו סייעה לנו בהמשך להיות בקשר הדוק עם חברים ממשלחות שונות, אשר ביקשו לקבל מידע נוסף ומפורט לגבי עמדותינו בהתייחס למצב המורכב במזרח התיכון ולהתקוממויות העממיות ברחבי העולם הערבי.

במקביל להופעתנו בסמינר עצמו, ניצלנו את ההזדמנות, כדי להדק את מערכת הקשרים שלנו עם המפלגות והארגונים המתקדמים, הפועלים באמריקה הלטינית. לצורך זה נפגשנו עם נציגים של חמש קבוצות שמאלניות, הפועלות במכסיקו; נתנו הרצאה של כשלוש שעות (כולל דיון ושאלות ותשובות) לקהל של שישים איש, הקשורים בוועד הסולידריות עם קובה; נפגשנו עם שר האוצר לשעבר במשטרו של צ'אבס, אשר היום מנהל את מערכת יחסי החוץ של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה; יצרנו קשרים ראשונים עם חברי המפלגה השלטת בוונצואלה ועם חברי המשלחת הסנדיניסטית מניקרגואה. חברי המפלגה הקומוניסטית של אורוגוואי, אשר שותפים בחזית הרחבה שבשלטון, הביעו את רצונם ליצור קשרים הדוקים איתנו. חברי המשלחת הקובנית קיבלו את דברינו בסמינר בהתלהבות רבה וביקשו להיות בקשר רציף ורציני. נפגשנו עם הנשיא לשעבר של הונדורס, מנואל סלאייה, אשר הודח מהשלטון כתוצאה מהפיכה שארגנה ארצות-הברית. סלאייה הביע נכונות לבקר בארץ ולהיות בקשר עם מק"י. הידקנו את יחסינו עם חברי המפלגה "מולדת לכולם", שחבריה היו בעבר חברי המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה.

בסיכום הסמינר ניתן להצביע על כמה נקודות למחשבה. כאשר מביאים בחשבון את המודל הלטינו-אמריקאי, ועל בסיסו בוחנים תהליכים המתחוללים ביבשת, אפשר להגיע למסקנה ברורה: בכל מדינה, שבה כוחות השמאל מפולגים או פועלים בנפרד (בגלל וויכוחים אידיאולוגים, בגלל ניגודים פרגמאטיים, או בגלל בעיית אגו בין מתמודדים שונים), מפלגות השמאל נמצאות באופוזיציה, בלי שיש להם אפשרות קונקרטית להשפיע על המהלכים הפוליטיים, או לקדם תהליכים חיוביים עבור המדינה והעם. לעומת זאת,

בכל מקום, שם השמאל רואה לנכון לפעול יחד (כוחות מרקסיסטיים, טרוצקיסטיים, מאואיסטיים, סוציאליסטיים, סוציאל-דמוקרטיים, יחד עם ארגונים חברתיים וחוץ-פרלמנטריים), שם התגבשו חזיתות רחבות שהגיעו לשלטון. דוגמאות לכך – אורוגוואי, ברזיל, ונצואלה, אל סלבדור, והונדורס לפני ההפיכה הצבאית.

ראוי במיוחד לציון, שנכון לתחילת העשור השני של המאה ה-21, מתחולל באמריקה לטינית מאבק אידיאולוגי עיקש, אך סמוי, בשאלה: בידי מי מצויה ההגמוניה בתהליכים המהפכניים, המתרחשים ביבשת? מהי הדרך המועדפת: הדרך של המהפכה הקובנית? של המהפכה הבוליבריאנית בוונצואלה? או הדרך הדמוקרטית לשלטון בנוסח החזית הרחבה באורוגוואי?

מעניין יהיה להמשיך ולצפות בהתרחשויות באמריקה הלטינית ולעקוב אחר הוויכוחים, המתנהלים בין כוחות השמאל ביבשת זו.