מאת אבירמה גולן. פורסם ב"הארץ".

מוקדם עדיין לדעת איך תתפתח שביתת הרופאים, אבל אפשר לנחש שהיא תסתיים בפשרה. ועוד: גם אם הממשלה תוסיף יותר ממה שהתכוונה – הרופאים ירגישו מרומים. מדוע? התשובה לשאלה נעוצה בשביתת העובדים הסוציאליים, שחויבו להפסיק לשבות ולשלם בעבור ימי השביתה. הממשלה טוענת, אמנם, שהם השיגו העלאה נאה, אולם השובתים עצמם, ובעיקר הצעירים שהפגינו בהתלהבות, חשים שנחלו כישלון מר.

הם צודקים. לא מפני שיכולים היו להשיג תוספת שכר גדולה יותר. אפילו לא משום שיו"ר ההסתדרות עופר עיני מעל, כצפוי, בתפקידו, ועשה הכל כדי לספק לאוצר שקט תעשייתי. מאבקם נכשל, משום שבמרכזו עמדה תביעה לשינוי השיטה.

העובדים הסוציאליים דיברו "מהשטח", לא רק דרך האיגוד, ובקול צלול תבעו את החזרת הרווחה למדינה. הם דרשו שהמדינה, שבשנים האחרונות הפריטה במרץ שירותי רווחה והעבירה אותם לעמותות, לא תנצל את ההפרטה כדי להתנער מחובתה כלפי אלפי העובדים הסוציאליים המועסקים בעמותות אלה, ותחיל עליהם לא רק את הסכמי השכר, אלא גם את הפיקוח והאחריות המופעלים כלפי עובדי המדינה.

בכך הם העזו לחצות קו אדום, ששום ממשלה בשנים האחרונות לא התירה לגעת בו. מאז כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, וביתר שאת מאז כהונתו כשר האוצר שהשתמש בסיסמת "השמן והרזה" לריסוק השירות הציבורי, נשלמה כמעט הפרטת השירותים הממלכתיים בתחום החינוך, הבריאות והרווחה.

התירוץ להפרטה היה התייעלות והפחתת עלויות למשלם המסים, אלא שההוזלה והחשיפה לתחרות, שהתבטאו בעיקר בטור ההוצאות של הממשלה, הביאו עד מהרה להידרדרות השירותים. הם נהפכו לנגישים פחות, מפוקחים פחות ויקרים יותר, ובקיצור – טובים למי שיש לו ורעים למי שאין לו. תחילה נדמה שרק האזרחים נפגעו. עתה מתברר שמגישי השירותים עצמם הם – לא פחות ואולי אף יותר – קורבנות השיטה: מורים, רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ולמעשה כל עובדי המגזר הציבורי עובדים הרבה יותר תמורת הרבה פחות. והם בני מזל לעומת עמיתיהם עובדי העמותות הפרטיות, שמהם נשללות גם זכויות סוציאליות רבות.

ההסכם שנחתם עם העובדים הסוציאליים קבע, אמנם, שכר מינימום לעובדי העמותות, אך אפשר להניח שהוא יהיה גם שכר המקסימום שלהם, ושבמעמדם המעורער ובתחלופתם התזזיתית, המסבה נזק עצום להתפתחותם המקצועית וליכולתם להקדיש את כל תשומת לבם לפונים אליהם, לא יחול שינוי. אלא שעצם התביעה להחזיר את הרווחה למדינה – כמו תביעת האחיות והרופאים לחזק את הרפואה הציבורית ולהוסיף תקנים, ודרישת הפרקליטים להוסיף עובדים למערכת המשפט – מדאיגה את הממשלה.

אילן לוין, הממונה על השכר, אמר בשבוע שעבר ("גלובס", 29.3), ש"הממשלה חייבת לשקול נטרול זכות השביתה". לוין מודאג, כנראה, במיוחד מכך שעיני כבר לא מצליח לתפקד כשוטר המקוף השומר על הכללים, וברחוב המופרט משחק גורם נוסף, "כוח לעובדים". כמה אירוני. תחרות זה טוב, אבל לא לעובדים.

"לא העליתי על דעתי שחלק ניכר מעובדי ארגון עובדים שהגיע לתוספת של 25% ירגישו מאוכזבים, כשמדובר על שיעור שהיה עד לפני זמן תג מחיר מקסימלי", אומר לוין. אפשר להניח שהוא דווקא מבין היטב שלא מדובר בשכר, אלא במחאה נגד השיטה. בעולם מזהירים הכלכלנים מהיחלשות המגזר הציבורי, ובישראל נשמע בכיר באוצר כשילוב מביך בין מקארתי לרייגן.

אפשר להניח, אפוא, שמאבק הרופאים יוכפש בצדקנות, בתירוץ שהם פוגעים באכזריות בחולים, ותביעתם לחיזוק הבריאות הציבורית תושתק. כך, בהצגת השביתה כאויב הציבור, נחשף עולמם של נאמני הפרטת השירותים הציבוריים: מבחינתם, הדמוקרטיה משתוללת יותר מדי. עתה הם מצפים שהממשלה תבלום גם את ההיבט הזה שלה.