מאת תמר גוז'נסקי
ראשי הממסד הפוליטי והצבאי בישראל מתנהגים כאותם כלבי ציד חסרי מנוחה, שכבר מריחים את הטרף, אך עדיין מחכים שהאדון ישחרר את הרצועה ויניח להם לתקוף.
תוכנית המלחמה הבאה, שיוזמים נתניהו וברק על עזה ו/או לבנון, כבר מוכנה. הדברים ברורים גם ללא הדלפה של מסמכים חסויים.
מדי יום מסלים צה"ל את העימות בדרום. גם כאשר לא משוגרות רקטות מעזה – צה"ל יורה טילים לעבר מטרות ברצועה, בטענה הדמגוגית השדופה, כי פיקוד הצבא יודע, כי נוסעי המכונית שנפגעו מהטיל הכינו עוד חטיפה, או עוד פיגוע, או מה שלא יהיה. ואם לא די בכך, באה הפרובוקציה של החטיפה של דיראר אבו-סיסי, סגן מנהל תחנת הכוח בעזה (טרם פורסם באיזו אשמה מתכוונים להעמידו לדין).
אשר ללבנון, ראשי הממסד הצבאי דאגו להדליף לעיתונאים בחו"ל מפה של דרום לבנון, עליה מסומנים, כך נאמר, מצבורי הנשק והמפקדות של חיזבאללה. מפה זו נועדה לשמש אליבי לתקיפה הישראלית הבאה. לכך אפשר להוסיף את הניסיון להוכיח, שמתקיימת העברת נשק מסוריה ללבנון ומהחיזבאללה לחמאס וכן הלאה.
אך למרות ההכנות הנמרצות, צה"ל טרם פתח במלחמה, משום שהאדון האמריקאי טרם שחרר את הרצועה. אמנם התקיימו לאחרונה ביקורים תכופים של שר הביטחון ברק בארה"ב ושל בכירי צבא אמריקאיים בישראל, אך ככל הנראה, טרם נתנה ארה"ב אור ירוק למלחמה.
החשש מהחלטה בדבר עצמאות פלסטין
ההכנות הצבאיות של נתניהו-ברק, יחד עם הנסיעות התכופות לבירות אירופה, נועדו להשיג מטרה מדינית: הן נועדו ליירט את המאמץ הפלסטיני להגיע בספטמבר הקרוב להחלטה של עצרת האו"ם בדבר כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה.
לכאורה, הצהרה כזאת לא תשנה מייד את המצב בשטח, וישראל תמשיך להיות המדינה הכובשת. אך להצהרה כזאת עשוי להיות המשך בדמות לחץ מדיני בינלאומי מוגבר על ישראל להפסיק להיות כובשת של מדינה, המוכרת על ידי רוב המדינות בעולם, ולסלק משם את ההתנחלויות. החלטה כזאת, אפילו ארה"ב תתנגד לה (בעצרת האו"ם, אין לחמש המעצמות זכות וטו), תעמיד את ממשל אובאמה, הדוגל פומבית בפתרון של שתי מדינות, בפני דילמה קשה, שממש לא נוחה לממסד הישראלי.
אך עם כל הרצון של ארה"ב לסייע לשותף הישראלי למנוע את ההחלטה בעצרת האו"ם, ממשל אובאמה מהסס להזניק את הצבא הישראלי לעוד מלחמה בעת שהמזרח התיכון רותח.
האסטרטגיה האמריקאית
ממשל אובאמה החליט לשתף פעולה עם צרפת ובריטניה במלחמה המתנהלת כעת בלוב, למרות הסיכון שבהסתבכות נוספת לאלה שהצבא האמריקאי כבר מסובך בהן בעירק ובאפגניסטן. אובאמה חשש, שאי-מעורבות בלוב, תשאיר לצרפת ולבריטניה יד חופשית בהשתלטות על הנפט הלובי, ובעיקר – על הרישיונות לחיפושי נפט בלוב. אך אובאמה גם נזהר ממעורבות פעילה במיוחד, פן צעד כזה יחריף את הלכי הרוח האנטי-אמריקאיים ויקשה עליו לתמרן את מהלכיו במדינות ערביות אחרות.
הרי בעוד שבלוב מתבצעת מתקפה צבאית באמצעות פצצות וטילים נגד הדיקטטור המקומי, הטובח בעמו, ארה"ב ממשיכה לתחזק את שלטונם של דיקטטורים נפשעים אחרים, המבטיחים זרימה בלתי-מופרעת של נפט וגז. בבחריין, למשל, אובאמה תומך בשתיקה בפלישה של צבא סעודיה להבטחת שלטון המלך, שגם מספק נפט וגם מתיר לצי החמישי של ארה"ב לעגון בנמלי נסיכותו.
במציאות המורכבת הזאת, ממשל אובאמה מתייחס לכוח הצבאי הישראלי כאל רזרבה לעת צורך. אולי ישתמשו בו, כאשר יעריכו בוואשינגטון, כי מלחמה בעזה ו/או לבנון יכולה להפנות את הזעם העממי מהשלטון הרקוב במדינות האזור לעבר העימות הישראלי-ערבי, ובדרך זו לדחוק הצידה את הדרישות לדמוקרטיה ולשלטון שידאג קודם כל לחברה האזרחית, למובטלים, לצעירים, לנשים ולעניים.
