מאת דניאל רוזנברג.

אם טורחים לקרוא ברצינות את מאמרו של השופט ריצ'רד גולדסטון ב"וושינגטון פוסט", מבינים כי הוא רחוק מלהוות את אותה הכאה על חטא בה נהנית להתפלש ההסברה הישראלית. למעשה, הדברים הקשים שנמסרו על ידי ועדת האו"ם לא השתנו כלל

במאמרו ב"וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "לשקול מחדש את דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה", מתוודה השופט ריצ'ארד גולדסטון: "לו ידעתי מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך אחר". לאורך המאמר מזכיר השופט כי עמדותיו הישנות בשעת חיבור הדו"ח בטלות, ומציג את מאמצי החקירה הבינלאומית באור אחר; המאמר כולו נכתב בטון שונה לגמרי מהטון בו נכתב הדו"ח, ובפרט מסקנותיו, כאשר במספר מקומות מבטא גולדסטון סימפטיה בלתי מוסתרת לצד הישראלי ולקו אותו קידמה ישראל מאז "עופרת יצוקה".

המערכת הפוליטית הישראלית אימצה בחום את המאמר. ראש הממשלה נתניהו קרא לגנוז את הדו"ח המקורי, ושר החוץ ליברמן טען כי המאמר מסמן למעשה כי גולדסטון מסכים עם מסקנות ועדות החקירה הישראליות, מה שהופך אותו בפועל לשותף ל"הסברה" הישראלית. שר הביטחון ברק הצטרף גם הוא למשבחי המהלך, ואף הוסיף כי מן הראוי לנצל את המומנטום בכדי לשנות את הדין הבינלאומי בנוגע ללוחמה א-סימטרית: "החזית צריכה לעבור לטיפול בינלאומי בעובדה שהטרוריסטים נלחמים מתוך אוכלוסייה אזרחית ולעבר אוכלוסייה אזרחית". גם בשיח הציבורי היכה המאמר גלים: לדוגמה אלוף בן מ"הארץ", קול מתון ושקול בדרך כלל, השווה את פרסום המאמר לביטול הכרזת האו"ם שהציונות היא גזענות, מבחינת ההישג ההסברתי שלה.

אך מה למעשה נכתב במאמר המדובר, ועד כמה הוא משנה את התמונה מבחינת האשמות ישראל בפשעי מלחמה?

דו"ח גולדסטון (רשמית: "משלחת הבדיקה מטעם האו"ם בדבר הסכסוך בעזה") פורסם בספטמבר 2009, לאחר כחצי שנה של עבודה אינטנסיבית מצד ועדת האו"ם, ומכיל כמעט 600 עמודים של תיאורים מפורטים על הנעשה בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה. הדו"ח לא מסתפק בבדיקה של הפעולה הצבאית עצמה, אלא מרחיב ומתאר גם את מדיניות ישראל בתקופה שקדמה למבצע הצבאי, מ-2007, אז הוטל סגר כללי, יבשתי, ימי ואווירי, על רצועת עזה, ואירועי לחימה אחרים מעבר למבצע עופרת יצוקה. חברי משלחת הבדיקה מנתחים את אירועים אלה מבחינה משפטית, לפי החוקים ההומניטאריים ודיני המלחמה הבינלאומיים, וחותמים במסקנה כי "הפעילות הצבאית בעזה נוהלה על ידי ישראל כנגד תושבי עזה ככלל, על מנת לקדם מדיניות כוללת ומתמשכת שנועדה להעניש את האוכלוסייה בעזה, וזאת באמצעות מדיניות מכוונת המבוססת על יחסי כוח בלתי מידתיים כנגד האוכלוסייה האזרחית".

מה מכל זאת מופיע במאמר פרי עטו של גולדסטון? מעט מאוד, אם בכלל. המאמר מבטא שלוש טענות עיקריות: ראשית, הוא טוען כי ישראל עשתה מאמצים לחקור את האחראים על הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ולהביאם לדין. בטענה זו תומך גולדסטון באופן עקיף: הוא מזכיר את דו"ח השופטת מקגוואן-דייוויס, אשר נועד לנטר את מאמצי הבדיקה הישראלית בעקבות פרסום דו"ח גולדסטון. גולדסטון עצמו מציין רק מקרה אחד בו הוכח כי טיווח אזרחים לא היה מכוון, במקרה של חקירת ההפצצה של בית משפחת א-סימוני. עם זאת, המקרה של משפחת א-סימוני כלל לא היה חלק מחומר החקירה בדו"ח המקורי, שכלל חקירה של 150 אירועים בסך הכל, אשר רובם הגדול לא זכה כלל להתייחסות הפרקליט הצבאי או אף גורם רשמי ישראלי אחר.

כך, למשל, היה במקרה של שני הקצינים אשר הועמדו לדין משמעתי ונענשו בעקבות המבצע. במקרה זה נזהר הפצ"ר שלא להעמידם לדין על בסיס החומר המתואר בדו"ח גולדסטון (שימוש בזרחן לבן, המוגדר ככלי נשק האסור לפי חוק). נקודה זו הודגשה לאחר מכן על ידי דובר צה"ל.

עזה לאחר עופרת יצוקה (צילום: רופאים לזכויות אדם)

ניתן אף להצביע על כך כי בתיאוריו את מאמצי החקירה הישראליים, נוקט גולדסטון לשון סובייקטיבית ואף מעורפלת: "נראה כי" חקירה משפטית הולמת מתבצעת, והוא "סמוך ובטוח" כי באם ימצא הקצין אשם (במקרה של הפצצת בית א-סימוני), ישראל תגיב באופן מתאים. גולדסטון אם כן מציין כאן לא עובדות והישגים אליהם הגיעה חקירת הפרקליטות הצבאית, כי אם תקוות ושאיפות – שלא ברור על מה הן מסתמכות. הנקודה בה גולדסטון נוקט לשון ברורה היא באזכורו כי דו"ח מקגוואן-דייוויס העלה דאגות בנוגע לאופי וקצב ניהול החקירות על ידי צה"ל. לסיכום עניין זה, עושה רושם כי מסקנתו של גולדסטון במאמרו, על כוונותיה של ישראל בניהול המבצע, אינה נגזרת מחקירות צה"ל ומהמסמכים עליהם מצביע גולדסטון.

שתי הטענות האחרות שמעלה גולדסטון כלל אינן עוסקות בהתנהלותה של ישראל במהלך עופרת יצוקה. הראשונה שבהן עוסקת באחריות חמאס והתנהלותו לאחר קבלת הדו"ח. חמאס אכן, כפי שמציין גולדסטון, נמנע מהתייחסות לדו"ח, אך לא ברור במה, בנקודה ספציפית זאת, שונה הוא מישראל, אשר גינתה את עצם חיבור הדו"ח ואף אסרה על חייליה ונציגיה לשתף פעולה עם ועדת האו"ם. בעוד שגולדסטון דן במאמר בסירובה של ישראל לשתף פעולה עם הוועדה, הוא רואה בעמדה זו מהלך שפעל בסופו של דבר נגד ישראל, מאחר והוא לא אפשר להציג בצורה נאותה את הצד הישראלי. שיתוף פעולה של נציגים ישראליים עם הוועדה, כותב גולדסטון, הייתה יכולה לתרום לאבחנה בין הרוגים לוחמים לבין הרוגים בלתי-מעורבים.

במלים אחרות, כאשר ישראל מסרבת לשתף פעולה עם ועדה רשמית של האו"ם ודוחה בבוז את מסקנותיה, היא מזיקה לאינטרסים שלה-עצמה, אך כאשר חמאס עושה זאת, הוא מתנהל כארגון טרור. בכל מקרה, לא ברור כיצד הוקעה מוסרית של חמאס, ראויה ככל שתהיה, רלוונטית לנאמר בדו"ח גולדסטון ולהשלכותיו על המערכת הישראלית.

הנקודה האחרונה שמעלה הדו"ח נוגעת למנדט שניתן לוועדת האו"ם שחיברה את הדו"ח. גולדסטון מצביע על כך כי הוועדה הייתה מוטה כנגד ישראל, דבר שהתבטא במנדט שקיבלה. גולדסטון אכן שינה את המנדט המקורי, והביא לצירוף פרק ארוך בדו"ח העוסק בהתנהלות הצד הפלסטיני, הסופג ביקורת חריפה (אם כי רחבה פחות). טיעון זה, אם כן, מתייחס לא לדו"ח במתכונתו הסופית, אלא לגירסה הקודמת של המנדט שקיבלה הוועדה. גולדסטון גם טוען כי הדו"ח נעדר משמעות משפטית או "קוואזי-משפטית"; בעוד שברור כי ועדת בדיקה של האו"ם אינה גוף המוסמך להעמיד לדין בשום צורה, ניתן רק לתהות כיצד ועדה אשר מונתה בכדי "לחקור את כל הפרות דיני זכויות האדם הבינלאומיים והחוק ההומינטרי הבינלאומי" יכולה לספק מסקנות נטולות משמעות משפטית. דבר שנעשה בולט במיוחד במסקנות הדו"ח עצמו, אשר נפתחות בקריאה "לתת דין וחשבון על פשעי מלחמה", קריאה שלא יכולה אלא להיות מכוונת להעמדה לדין של בכירים אחראים.

לסיכום, רוב הטיעונים שמעלה גולדסטון במאמרו הם טיעוני מסגרת ו"עדויות אופי", אשר אינם מעלים או מורידים מהנאמר בדו"ח המקורי. ייתכן וגולדסטון, אשר היווה מאז פרסום הדו"ח מטרה להתקפות ציבוריות ואישיות כאחד (בשנה שעברה סולק כנראה ממסיבת בר המצווה של נכדו בעקבות לחץ ציבורי), נרתע וביקש לרכך את מסקנות הדו"ח הקשות, וייתכן אף כי בתור משפטן רצה להימנע מהפוליטיזציה הקשה שעבר הדו"ח על ידי כל הצדדים. פרסום המאמר, בכל מקרה, רחוק מלהוות הכאה על חטא כפי שהוצג בתקשורת הישראלית, והדברים הקשים שנמסרו על ידי ועדת האו"ם עומדים עדיין בעינם.