מאת אפרים דוידי

    מאות עובדים סוציאליים זועמים הפגינו ב-28.3 בפתח  הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב. הם מחו על המחטף של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ושל יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, איציק פרי, אשר בעקבות התערבותו של בית הדין הארצי לעבודה ובתיאום עם האוצר – שמו קץ לשביתה. כך נסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים, שנמשכה 23 יום, וידעה במהלכה  מחאות והפגנות רבות.

פשרה מבישה

    מרכז איגוד העובדים הסוציאליים החליט, במהלך הדיון בבית הדין הארצי לעבודה, לקבל את התכתיבים של האוצר ושל יו"ר ההסתדרות, ולהסכים לפשרה מבישה.

    במסגרת הפשרה נשמרה עלות ההסכם, שגובש בין יו"ר ההסתדרות לאוצר. לפי ההסכם של עיני (16.3), היו אמורים העובדים הסוציאליים לקבל תוספת שכר בעלות כוללת של 25%. עלות זו הייתה אמורה לכלול תוספת שכר של 7.25% ותוספת שקלית של 1,100 שקלים, וזאת בארבע פעימות.

    אולם, בעקבות מחאות קולניות והמוניות של השובתים, החליט מרכז איגוד העובדים הסוציאליים ב-16.3, ברוב קולות, לדחות את ההסכמות שגובשו בין עיני לאוצר, ולדרוש ממשרד האוצר לנהל משא ומתן על דרישות כלכליות נוספות, שיפרצו את מסגרת העלות של 25%. כן דרשו להחיל את כל התוספות שיושגו על כלל העובדים הסוציאליים באמצעות צו הרחבה להסכם הקיבוצי. אולם משרד האוצר התנגד בתוקף לדרישה.

    בדיון (28.3) בבית הדין הארצי, קיבלו רוב חברי מרכז האיגוד החלטה הפוכה, לפיה הם מאמצים את מסגרת העלות שגובשה בהסכם עיני עם כמה תיקונים. לאחר שעתיים של דיונים עם נציגי האוצר, הסכימו הצדדים, כי העו"סים יקבלו תוספת שכר ממוצעת של 22.5% במקום 25% בהסכם המקורי. בתמורה סוכם כי שבוע העבודה לא יוארך בשעה וחצי, אלא יישאר בן 39 שעות. סוגיית מתן צו הרחבה להסכם, כדי שיחול גם על העו"סים המועסקים בשירותי הרווחה המופרטים – הורדה מסדר היום. נציגי האיגוד טענו, כי "ההסכם הזה הוא הדבר הכי טוב שיכולנו להגיע אליו. אם היינו יכולים לשנות גם את טבלת השכר, זה היה אידיאלי עבורנו. אולם קיימת התנגדות של משרד האוצר לכך".

    דוברת תנועת "עתידנו"' למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל, ענבל חרמוני, אמרה לאחר ההודעה על סיום השביתה, כי "ההסכם שנתקבל מהווה בושה למדינת ישראל. המדינה בחרה סדר עדיפויות לקוי והפקירה את העומדות בחזית החברתית. מבחינתנו, המאבק החל לפני ארבע שנים ולא מסתיים עכשיו. הכוח של העובדות יתורגם לפעולה לטווח רחוק, גם עם שובנו לעבודה".

    כל מי שהיה עד להפגנה ליד ההסתדרות בתל-אביב, למבול מכתבי הזעם, שפורסמו בדף השביתה בפייסבוק, להתכנסויות שנערכו במקומות העבודה ובמוסדות להשכלה גבוהה בשבוע האחרון – מבין שדבריה של חרמוני מחווירים לעומת התחושות בשטח. מפגש (בנושא שאינו קשור לשביתה), שנערך בשבוע שעבר בסניף מק"י וחד"ש בירושלים, בהשתתפות עובדים סוציאליים שובתים, הוקדש בחלקו האחרון לדיון על לקחי השביתה.

    תחושות הזעם, האכזבה והרצון לצאת ל"סיבוב נוסף" במאבק, החריפו, כאשר העו"סים גילו לתדהמתם, שימי השביתה נוכו ממשכורת חודש מרס, כ"עונש" על שהעזו לצאת למאבק למען זכויותיהם.

    בבלוג "עבודה שחורה", כתבה אחת השובתות, הגר טאוב-אפיל: "בחישוב המאוד יצירתי של משרד האוצר, מסתבר שמשכורתם של העובדים הסוציאליים בחודש מרס היא שלילית. מבירור שעשיתי היום מול גזברות ביה"ח עולים הדברים הבאים: משכורת מרס נסגרה על פי הנוהל ב-23 לחודש. הנחיית האוצר בתאריך הנקוב הייתה להוריד 20 ימי שביתה. מדובר על שבוע לפני תום השביתה! בפועל שבתנו 17 ימי עבודה, ובכל זאת, לא נעשה שינוי בהנחיה, למרות שכבר שלשום הוכרז על סיום השביתה! ועוד: הורדה על ימי שביתה מחושבת לפי 42 שעות, בעוד שהשכר כשאנו מקבלים מחושב לפי 39 שעות. לסבר את אוזניכם, בתלוש המשכורת שלי כתוב בשורה התחתונה מינוס 90 שקלים. כך שלמרות שעבדתי לפחות 9 ימים החודש, אני חייבת למדינת ישראל כסף. אותי זה מחריד".

מי מפחד מהעובדים הסוציאליים?

    מסקנה פוליטית מרכזית של התוצאה המבישה של השביתה היא, שהממשלה והאוצר מוסיפים לתמוך בהעסקה זולה של עובדים, הן במגזר הציבורי והן במגזר המופרט, ובמיוחד כאשר מדובר בעובדות. כך, ממשיך האוצר לשרת את האינטרסים של בעלי ההון.

    המסקנה השנייה – ישנם בהסתדרות (בייחוד היו"ר), ואף באיגוד העובדים הסוציאליים, המשלימים עם מדיניות זו. הרי במשך 17 שנים, הם סרבו לנהל מערכה למען שכר הוגן לחברי האיגוד ונגד הפרטת שירותי הרווחה, שני תהליכים קשורים ומקבילים. הדרישה הזועקת של העובדות הסוציאליות הצעירות ושל הסטודנטים במחלקות לעבודה סוציאלית להוצאת צו הרחבה להסכם הקיבוצי, כאמצעי למאבק במדיניות הניצול וההפרטה – נפלה על אוזניים אטומות בכל הנוגע לאוצר, לממשלה ולראשי ההסתדרות.

    עופר עיני מוכיח שוב ושוב, שהוא אינו נציגם של העובדים במאבקם נגד המעסיקים, אלא הוא נציגם של המעסיקים בניסיונם "לאלף" את העובדים. עם פרוץ השביתה, במקום לקדם את התמיכה בשובתים, לקרוא לשביתות סולידריות ולהפגנות, עיני שהה במשך שבוע שלם בארה"ב בשירות מדיניות הכיבוש של ממשלת הימין. בשובו המשיך לפעול, בשירות הממשלה, לקדם את ההסכם הגרוע.

הגדיל לעשות הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, אשר הרים תרומה לא מבוטלת לתהליך הפאשיזציה, המתחולל  בישראל. כמסקנה משביתת העו"סים, דרש אדון לוין להגביל את זכות השביתה. בריאיון שהעניק ל"גלובס" (29.3), אמר לוין: "הממשלה תידרש לשקול חקיקה באשר לבוררות חובה בשירותים חיוניים. שביתה בכור בדימונה, בנמלים, ברשות שדות התעופה, ובעתיד גם ברכבת ובמערכת הבריאות (הרופאים); והתחרות בין ההסתדרות לכוח לעובדים, תחייב את הממשלה לשקול פתרון אחר, שמצד אחד ינטרל את זכות השביתה של אותם ארגוני עובדים".

נקודת אור

    אך למרות ההסכם המביש, קיימת נקודת אור מרכזית בשביתת העו"סים: פעילותם הנחושה והלוחמנית של אלפי עובדות ועובדים סוציאליים ושל מאות הסטודנטים לעבודה סוציאלית במהלך השביתה. לראשונה, ומזה שנים רבות, קבוצה גדולה של עובדים לקחה את גורלה בידיה, והיא-היא הפכה לקובעת את הקצב, את הטון ואת עומק המאבק.

    שביתת העו"סים, שזכתה בתמיכה עממית גורפת, גרמה לקפיצת מדרגה תודעתית-מעמדית בקרב השובתים. ההתארגנות "עתידנו" של העובדים הסוציאליים הצעירים וההתארגנות "עו"סים שינוי" בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות – היו גורם מרכזי בשביתה.

    עובדים סוציאליים רבים סבורים, שעתה על קבוצות פעילות אלה לקחת את האחריות לעתיד האיגוד. "הפסדנו בקרב, אבל המערכה טרם הוכרעה" – זה המסר החוזר שוב ושוב במפגשים, בהם לוקחים חלק העובדים הסוציאליים ששבתו והסטודנטים שתמכו בהם.