מאת תמר גוז'נסקי
גזר הדין של שבע שנות מאסר, שגזר בית המשפט המחוזי בת"א על משה קצב, הנשיא לשעבר, הוא עוד שלב חשוב בהפנמה של עקרונות השוויון בין נשים לגברים ושל השוויון בפני החוק. אך תרומתו החשובה במיוחד היא בהוקעת הנוהג הפיאודלי הנפוץ של ניצול סמכות לפגיעה מינית בנשים (נערות, ילדות) הכפופות לבעל הסמכות – עובדות/ חיילות/תלמידות/ מטופלות.
גם לאחר שנגזר דינו ובית המשפט הגדיר אותו כעבריין מין סדרתי, משה קצב ממשיך לטעון בעקשנות, כי הוא חף מפשע וכל התלונות נגדו אינן אלא עלילה ואוסף שקרים. בהנחה שקצב משוכנע בחפותו (ושהיא איננה רק תרגיל של הסנגוריה), עמדתו מבטאת את התפיסה, שניצול יחסי מרות להשגת טובות הנאה מיניות היא דרכו של עולם ולכן אינה פשע. מנקודת הראות הפיאודלית של קצב, הוא בכלל עשה טובה לכל אחת מהנשים הצעירות, שבהן ביצע עבירת מין, בעצם העובדה שהוא קירב אותן אליו, קנה להם מתנות ודאג לקדמן בעבודה.
נקודת ראות מצ'ואיסטית זו גם ממשיכה לטעון בלהט, כי בכל מקרה של עבירת מין – האישה אשמה, שכן אילו רצתה, יכלה למנוע את ביצועה. במיוחד נשמע טיעון זה כאשר מעשה האינוס לא נעשה תוך שימוש באלימות קיצונית, כמו הנחת סכין על הצוואר או כיוון אקדח לרקה.
מחקרים שערכה בשנה החולפת ד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית קלינית וראש התוכנית ללימודי מגדר במכללת תל חי, הראו, כי רבים בציבור מתקשים להכיר בכך, שכפייה מינית מצד אדם המוכר לנפגעת היא אונס. בעיניי רבים, אין להגדיר כאונס מעשה מיני, שנכפה על אישה בהקשר של היכרות קודמת בינה לבין התוקף, ובמקרה של קצב – בידי בעל שררה. הם גם סבורים, שאין טעם להגיש תלונה למשטרה על כפייה מינית בידי מכר.
פסק הדין וגזר הדין בפרשת קצב אמור לערער תפיסות אלה באמירתו החד-משמעית, כי כפייה מינית בידי אדם מוכר, לרבות בעל סמכות, הוא אונס לכל דבר ועניין. ייתר על כן, דווקא משום שהאנס מוכר לקרובן – הענישה צריכה להיות מחמירה.
מחקר אחר של ד"ר אביגיל מור מסביר את ההתנגדות הרפה או העדר ההתנגדות מצד קורבנות של תקיפה מינית. במחקר זה הוכח, כי רוב גורף של הנפגעות (89%) קופאות בזמן תקיפה מינית ואינן מסוגלות להביע התנגדות פעילה. מכאן שההתנהגות של הנשים שתקף קצב אינה סימן להסכמה, כפי שניסו לטעון הסניגורים, אלא תופעה פסיכולוגית נפוצה.
אשר לטענה, מדוע השהו הנשים את הגשת התלונות למשטרה במשך שנים, התשובה חבויה בנתון אחר ממחקריה של ד"ר מור: רק 3% מקרב הנשים שהותקפו מינית על ידי מעסיקיהן מגישות על כך תלונה. ניתן, אם כן, להיווכח, שקורבנות קצב אינן יוצאות דופן בשום צורה.
הכרעת השופטים במשפט קצב מכריזה בבירור, שהם מבינים, מדוע נשים אינן יכולות להתנגד בעת תקיפה מינית או להגיש תלונה מייד לאחריה. ייתר על כן, בית המשפט סבור שאי-התנגדות או שיהוי בהגשת התלונה אינם סיבה להטלת ספק באמינות המתלוננות, או עילה לאי הטלת עונש חמור על התוקף.
מחקר שלישי של ד"ר מור חושף את מאפייני הגבר האלים מינית: הוא מתייחס לאישה כאל חפץ, שעיקר תכליתו – עינוגו של הגבר. גברים המועדים לתקוף מינית גם מחזיקים באידיאולוגיה של גבריות סטריאוטיפית, המגדירה גבריות במונחים של כוח ושליטה, תוקפנות והעדר רגישות. נראה, כי מסקנות אלה הולמות גם את השקפת עולמו של קצב, כפי שבאה לידי ביטוי בסירובו להכיר בכך, שמעשיו היו עבירות מין.
תהיה זו תמימות לצפות, כי בעקבות פסק הדין בפרשת קצב תתחולל רעידת אדמה חברתית, וכל הגברים יוותרו על גישתם התוקפנית ויחדלו להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים. אך הטמעת פסק הדין ומסקנותיו הנוקבות במערכת החינוך וכן במערכי קורסים בצבא ובמסגרות אחרות עשויה לתרום למערכה נגד ההתייחסות לאישה כאל חפץ שנועד לענג את הגבר. ואילו שינוי תפיסתי כזה הוא תנאי לצמצום משמעותי באלימות מינית ואחרת כלפי נשים.
