מאת ד"ר איריס אגמון, אונ' בן-גוריון. פורסם בבלוג הפורום להגנה ההשכלה הציבורית.

עיתון "הארץ" מפרסם בסוף השבוע כתבה נרחבת מאת דן אבן על הסכסוך שפרץ בין אוניברסיטת תל אביב, הזוכה לתמיכת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בראשות פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, לבין המרכז הרפואי שיבא. במוקד הסכסוך הסכם שחתם מנכ"ל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, עם אוניברסיטאות ניקוסיה (קפריסין) וסנט ג'ורג' בלונדון, לפתיחת תכנית פרטית להכשרת סטודנטים לרפואה בבי"ח שיבא. הסטודנטים יגיעו בעיקר מקפריסין ואנגליה ומן הסתם – יחזרו לארצותיהם בסיום רכישת הפרקטיקה וקבלת תעודת גמר. טענתם העיקרית של ביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ושל יו"ר ור"ה, היא כי תכנית זו תבוא בהכרח על חשבון ההכשרה שתוענק לסטודנטים לרפואה ישראליים במסגרות הקיימות, ובדיעבד היא תפגע אנושות באיכות ההכשרה והפרקטיקה שתוענק לרופאים הישראליים לעתיד.
קשה שלא להזדהות עם עמדת האוניברסיטאות: בית-חולים שיבא אמנם אינו חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, ולכאורה אינו "חייב" דבר לאוניברסיטאות, ואולם, שיבא הוא בית חולים ממשלתי וככזה משאביו, כולל תקני השתלמות הסטודנטים, צריכים להיות מוקצים על פי שיקול חברתי רחב ולתועלת הציבור, שהיא במקרה זה הכשרת רופאים ישראליים. אלא שעמדת האוניברסיטאות מעוררת אי-נוחות, שכן בתחומן הן נוקטות בדיוק במדיניות שאותה הן מבקרות ביחס לשיבא. לפיכך, עמדת האוניברסיטאות תעורר הרבה יותר אהדה ותמיכה אם דרישתן משיבא תלווה בהתנערות מאותם כללי התנהלות מופרטים בביתן-הן.
מזה זמן רב ננקטת בישראל ע"י כל ממשלותיה (אם כי תוך הבדלי דגש ועומק משמעותיים למדי) מדיניות הפרטה שבמסגרתה מערכות, שנתפסו במשך שנים רבות בעבר כמערכות של שירותים חברתיים הממומנות מתקציב המדינה, עוברות צמצום תקציבי יזום, עד כדי פגיעה משמעותית ביכולתן לתפקד. מהלכים אלה, שלרוב מעורב בהם ואף מוביל אותם משרד האוצר, יוצרים מצב בו מתעורר "צורך" לשפר את השירות באמצעי היחיד-כביכול הקיים: הפרטה ומיקור חוץ, לצד החלשה של העבודה המאורגנת. המשמעות היא כמעט תמיד (וזה נאמר רק מתוך זהירות, לא מתוך מודעות לקיומה של דוגמה נגדית), חוסר יכולת המשולב בחוסר רצון לשלם משכורות סבירות לעובדים (ראו, למשל, שביתת העובדים הסוציאליים, בה העובדים הסוציאליים במערכת הציבורית דורשים לכלול בהסכם השכר את העובדים הסוציאליים המועסקים ע"י עמותות וחברות כוח אדם בתנאים קשים ביותר). בעבר, המתרחק מאתנו במהירות שאינה נמדדת רק במונחי זמן, התפיסה המקובלת, תפיסת 'מדינת הרווחה', ראתה במדינה אחראית לספק שירותים כגון חינוך, רווחה, ובריאות ברמה סבירה לכלל החברה, ובמיוחד לקבוצות המוחלשות שבה, בעזרת תקציבים ציבוריים. תפיסה זו התבססה על ראיית התקציבים הציבוריים כמכשיר לחלוקת העוגה הכלכלית של המדינה באופן שיוצר מידה מסוימת של שוויון הזדמנויות בין שכבות וקבוצות שונות בחברה; לא שוויון מלא ולא שוויון פורמאלי, אלא שוויון שמגדיר "רצפה" גבוהה דיה שמתחתיה אין יורדים. זאת משום שנמוך ממנה אין קיום בכבוד למי שלרוע מזלו (ולאו דווקא ב"אשמתו") לא זכה בתנאי פתיחה משופרים, משום שנמוך ממנה גם אין סיכוי להתקדמות ושיפור, ומשום שחלוקה כזו מבטאת רמה סבירה של אחריות חברתית ואפשרות לקיים סולידריות חברתית שדרושה לכל חברה, ובמיוחד לחברה כה הטרוגנית ומשוסעת כמו זו הישראלית.
לעומת זאת, בשנים האחרונות, מובילות ממשלות ישראל מדיניות הפוכה, בעיקר בהנהגתו הגלויה למדי של משרד האוצר. מדובר בתהליך היסטורי המתרחש בעולם מאז שנות השמונים, וכמובן שמעוזו הוא בארצות-הברית, אם כי מדינות כמו בריטניה לא מצויות הרחק מאחור. עם זאת, היות שמדובר בתהליך היסטורי, הסוף שלו אינו גזור מראש וניתן להשפיע על מהלכו ותוצאותיו. כך, למשל, בצרפת התנגדות המונית לרפורמות הניאו-ליברליות של ניקולא סרקוזי הצליחה במידה לא מבוטלת לעצור אותן, ובלונדון, ממש היום, הפגינו כחצי מיליון איש נגד המלחמה שהכריזה ממשלת הקואליציה השמרנית-ליברלית של דיוויד קמרון על השירותים הציבוריים. ומי שמעוניין בדוגמאות קרובות יותר אלינו, יקרא נא את הפוסט הקודם על המאבק במדיניות הניאו-ליברלית ומהפכת כיכר תחריר במצרים. והדבר אפשרי גם כאן, בישראל.
אך עדיין לא השלמנו את הרעיון בהקשר לסכסוך בין שיבא לאוניברסיטאות. ובהקשר זה, חשוב להבין את מורכבות ההפרטה הספציפית שנערכת במערכת ההשכלה הגבוהה. במסגרת מדיניות ההפרטה המתמשכת של מערכות השירותים הציבוריים בישראל, נודע להפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה תפקיד מיוחד: בשל נסיבות היסטוריות שתקצר היריעה מלפרטן כאן, ההשכלה הגבוהה בישראל עוצבה במקור על טהרת הציבוריות והאוטונומיה, ומעמדה זה עוגן בחוק. לפיכך, הפרטת האוניברסיטאות בשנים האחרונות לא כללה את מכירתן, כמו הבנקים, לבעלי הון, אלא את "פתיחתן" לחוקי השוק, בעזרת הרעבה תקציבית ושינוי מבני שיצרו סביבה נוחה לחדירה גוברת של ההון העסקי ובעיקר ההגיון העסקי, לתוך מערכת שעקרונות היסוד שלה עברו (ועוברים) טרנספורמציה עמוקה. במסגרת זו, הצורך ברגולציה ובשקיפות, אשר מנוסח ומדומיין כדרישה מצד רגולטור כלפי חברות עסקיות בסקטור עליו הוא אחראי, אך מנומק בכך שהתקצוב שלהן הוא ציבורי, הפך לכפיית שינוי מבני עמוק באוניברסיטאות. ניהולן של האוניברסיטאות הופקע מידי אנשי האקדמיה (הסנאטים והרקטורים), הועבר ל"נציגי ציבור" (לרוב אנשי עסקים ופקידי אוצר לשעבר), למנכ"לים וליועצי שיווק.
יש לשים לב כי העובדה שיש לא מעט אנשי אקדמיה לשעבר שממלאים במערכת מעוצבת-מחדש זו תפקידי ניהול בכירים גורמת לעיתים לחשוב שמדובר באותה מערכת שמנוהלת אוטונומית, כמימים-ימימה, ע"י האקדמיה, אך זו טעות אופטית (שמדי פעם, בהתאם לצרכים תעמולתיים שונים, נעשה בה שימוש ע"י פוליטיקאים וממלאי תפקידים במערכת הפוליטית ותומכיהם באקדמיה כדי לקרוא להעמקת תהליכי הפרטת האקדמיה, בשם השחיתות וחוסר השקיפות שבה האקדמיה עדיין מנהלת-כביכול את עצמה). עוד יש לציין, במאמר מוסגר, כי לאחרונה, לאחר שהרעבת האוניברסיטאות השיגה את מטרתה והביאה למיסוד הפרטתן, הודיעו האוצר וות"ת על כוונתם להחזיר למערכת תקציבים ותקנים. אלא שעיון בתכניות שהתפרסמו עד כה בעניין זה מלמד כי תחת שם הקוד 'מצויינות' הן מכוונות להעמקת ההפרטה של האוניברסיטאות.
עד כה, לא הצלחנו לעצור את תהליכי ההפרטה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, אם כי נרשמו הצלחות נקודתיות חשובות: שביתת המרצים שלא נשברה על אף הכרזת המלחמה של הוועדים המנהלים וראשי האוניברסיטאות; מאבק הסגל הזוטר (שנראה כי הוא מתחדש כעת) היה הישג חשוב כשלעצמו והוכיח כי ארגוני הסגל הזוטר מאורגנים ונחושים לשמור על זכויות חבריהם ועל האקדמיה כולה; ולבסוף, שביתת הסטודנטים שהצליחה להסיר מסדר היום את דו"ח שוחט. עם זאת, ברור כי מרבית אנשי האקדמיה לא השכילו להתגייס למאבק רחב ומשותף לכל חברי הקהילה האקדמית, כדי הילחם בהפרטה ולהגן על אפשרותה של המערכת למלא את שליחותה הציבורית. רבים במערכת האקדמית לא זיהו את הסכנה, אחרים האמינו באידיאולוגיה של השוק החופשי, או בטענות, ההפוכות לכאורה, כי יש צורך ברגולציה חיצונית של המערכת האקדמית, וכי זו תיטיב עם המערכת האקדמית. עוד ברור, שלא רבים התריעו או ניסו לפעול ולחשוב במונחים שחורגים מאינטרסים קצרי-טווח.
אחת התוצאות של אי ההצלחה הזו היא שבכל האוניברסיטאות קיימות כבר מזה שנים תכניות חוץ-תקציביות שמבוססות בדיוק על אותם עקרונות שעליהם מבוססת התכנית של שיבא ושהוקמו ע"י אותם ראשי אוניברסיטאות או בכירים אחרים שכעת נזעקים נגד התכנית של שיבא, בשם הפגיעה באיכות האקדמית. אין ספק שכל ההאשמות המוטחות בתכנית זו והאזהרות שמשמיעים ראשי המערכת האקדמית והרפואית נגד הסכנות למערכת הכשרת רופאים בישראל ואיכות מערכת הרפואה הציבורית בישראל – כולן במקומן. אך האירוניה העצובה היא שבין המבקרים את תכנית שיבא יש כאלה שלא ראינו אותם נאבקים בתכניות קודמות דומות, כאשר אולי עוד אפשר היה לעצור את שטף התוכניות הללו. לעומת זאת, כיום, התכנית של שיבא צומחת בתוך מערכת אקדמית ורפואית שמבוססת כולה על דרוויניזם כלכלי וחברתי עמוק. אוניברסיטאות, פקולטות, בתי חולים, ובתי-ספר לרפואה או מקצועות אקדמיים טהורים או יישומיים אחרים, נקראים מזה שנים רבות לצאת ולקושש להם תקציבים בכל מקום, אחרת הם לא ישרדו. ובג'ונגל כמו בג'ונגל – נפתחות חדשים לבקרים תכניות חוץ-תקציביות שאליהן מנהלים בכירים וסתם בעלי הון שחפצה נפשם להתקשט בתואר אקדמי מוזמנים להירשם וללמוד יום בשבוע במשך שנה – שנה וחצי גג – אצל טובי המרצים ולקבל תואר מוסמך, תמורת שכר לימוד שאף הוא כפוף לכללי הצע וביקוש. גם הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב המזדעקת עתה, נהנית מכסף רב הזורם אליה מסטודנטים לרפואה מניו-יורק, המשלמים סכומים גדולים ומקבלים תנאים מועדפים.
אכן, ההכנסות מתכניות אלה מאפשרות לחוג, לפקולטה או לאוניברסיטה היוזמים לרפד מעט את תקציביהם המדולדלים ולקיים פעילויות אקדמיות אחרות שלהם שאלמלא כן היו מבוטלות. אלא שבמקביל, ובהתאם לרמת המסחור שמובנית לתוך כל תכנית כזו, בין שרוצים בכך ובין שלא, הלימוד בהן נעשה על חשבון תכניות מקבילות, ציבוריות, ועל חשבון סטנדרטים אקדמיים. כאשר חוג או פקולטה צריכים להחליט איך לחלק את כוח האדם שלהן בין תכניות הלימוד המקבילות, זו שהלומדים בה משלמים פחות מעשרת אלפים שקל לשנה שכר לימוד רגיל, שנכנס לקופת האוניברסיטה כולה, או זו שהלומדים בה משלמים מאה אלף שקל לשנה, שכר לימוד בתכנית מיוחדת, אשר נכנס ישירות לקופת החוג או הפקולטה (למעט תקורה לאוניברסיטה) לאיזו משתי התכניות יש סיכוי שהם ישבצו את המרצים-חוקרים הבכירים בחוג ולאיזו את המרצים "מן החוץ", אלה שהם שוכרים ב"כסף רך" מבין המרצים הצעירים הרבים שאינם יכולים לקבל משרה באקדמיה כי בעידן הקיצוצים כבר עשור שבקושי נפתחים תקנים חדשים למרצים? והאם מישהו יכול לדמיין שסטודנט ששילם מאה אלף שקל בתכנית חוץ-תקציבית לא יסיים אותה ולא יקבל תואר, כי נכשל בבחינה, או כתב עבודה כושלת, או חלילה הגיש עבודה מועתקת?
מכל האמור לעיל, לא משתמע שמוטב להרים ידיים, לתמוך בכל תכנית פרטית מעין זו שמציע שיבא, או להימנע ממאבק בה. נהפוך הוא. אך יש לקוות מאד שגם אלה שנאבקים בתכנית הזו, בשם איכות ההשכלה האקדמית והרפואה הציבורית – מטרות ראויות ונעלות בלי כל ספק – לא יסתפקו בכך, ובעודם פועלים ביד אחת נגד מהלכי הפרטת האקדמיה, כבמקרה הזה, לא יפעלו בידם האחרת לחיזוק מהלכים אלה.