"מדי יום השוטרים פקדו עלינו לרדת קומה אחת למטה, ובסופו של דבר כולנו התמקמנו בקומת הקרקע. באותו זמן הם החליפו את האוויר החם שיצא מהוונטות באוויר קר – הם פשוט הקפיאו אותנו – כשהטמפרטורה בחוץ נעה בין מינוס 5 למינוס 25. כולם חלו. התעטפנו ביותר ויותר שמיכות שהצלחנו להגניב פנימה. בשלב מסוים הבנתי שהכי טוב לישון על קרטונים של פיצה, כדי לבודד את חום הגוף מהרצפה הקרה". כך מתאר איתי גבאי, דוקטורנט לתקשורת מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון שבארה"ב, את שהותו בבניין הקפיטול של מדינת וויסקונסין במשך 18 ימים רצופים, שהחלו באמצע פברואר. איתי היה חלק מקבוצה שכללה בין 400 ל-1,000 איש שכבשו את בניין הממשל בעיר הבירה מדיסון. הבניין בן ארבע הקומות כולל את כל זרועות הממשל של וויסקונסין: בית המשפט, לשכת המושל, בית הנבחרים והסנאט. הסיבה לכיבוש הקפיטול היתה חקיקה שיזם המושל הרפובליקאי סקוט ווקר, שעיקרה כרסום בכוח המיקוח ויכולת ההתאגדות של האיגודים המקצועיים במדינה בעלת מסורת ותיקה של עבודה מאורגנת.
אזרחים מודאגים, שחששו כי החקיקה עלולה להתקבל, החליטו להשמיע את מחאתם לקראת שימוע בעניין שנמשך כשבוע. ווקר הסביר את הצורך בחקיקה בבעיות הפיסקליות במדינה ובגירעון חזוי של 3.6 מיליארד דולר בשנתיים הקרובות. אלא שהתושבים, המאוגדים בחלקם הגדול, לא קיבלו את ההסבר וטענו כלפיו שהסיבות לחקיקה הן פוליטיות.
כך למשל אומרת נעמה נגר, דוקטורנטית לסוציולוגיה במדיסון, שווקר מנצל משבר שנוצר במגזר הפיננסי כדי לגבות את המחיר מהשירות הציבורי: "אם ווקר לא היה נותן פטור גורף ממס לחברות לא היתה בעיה תקציבית. הוא משתמש במשבר של וול סטריט כדי לחרב מקומות עבודה טובים וליצור במקומם מקומות עבודה רעים".
כמו במדינות אחרות, גם בוויסקונסין הדמוקרטים נחלו תבוסה בבחירות האמצע האחרונות שהתקיימו בנובמבר; ברמה הארצית נבחר ווקר במקום המושל הדמוקרטי ג'ים דוייל. ווקר משתייך למפלגת "מסיבת התה" הניאו-שמרנית וממומן על ידי האחים המולטי-מיליארדרים דייוויד וצ'רלס קוך.
הצונאמי הפיננסי שהיכה בוול סטריט בספטמבר 2008 שוטף עכשיו את ארה"ב כולה ומחריף את משבר החוב העמוק שהיה קיים ממילא. אחרי לונדון, אתונה ובירות אחרות מעבר לים, ארה"ב מקיימת סוף סוף את השואו-דאון הכלכלי בין הדמוקרטים לרפובליקאים.
כעת, מושלי מפלגת התה (Tea Party) בוויסקונסין, באוהיו, בנוואדה, באינדיאנה ובניו ג'רזי נתקלים במחאות המוניות בתגובה לניסיונות חקיקה נגד העבודה המאורגנת והזכות למיקוח קולקטיבי.
ברמה הפדרלית, ב-8 באפריל עלול להתקיים מצב של "Government Shutdown" – מעין השבתה כללית של השירות הציבורי בארה"ב, אם הצדדים הנצים בקונגרס לא יגיעו להסכמה על התקציב להמשך 2011 – מול דרישותיו של הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים לערוך עוד ועוד קיצוצים.
ברמה המקומית, המושלים חותכים בבשר החי ויש להם תירוץ טוב: החוב הכולל של המדינות השונות קפץ מ-1.7 טריליון דולר ב-2004 ל-2.4 טריליון דולר בשנה החולפת. וזה עוד לא כולל התחייבויות פנסיוניות, שמוערכות ב-3 טריליון דולר נוספים. המספרים האלה צוטטו בכתבה במגזין "אטלנטיק", שכותרתה "Dire States – מדינות במצב עגום".
על הרקע הזה אפשר להבין מדוע אירועי וויסקונסין הציתו מחאה ציבורית גדולה שכללה סיקור תקשורתי רחב. בנוסף להשתלטות המאולתרת על הקפיטול מה-14 בפברואר עד ה-3 במארס, נערכו וממשיכות להיערך מסביבו הפגנות יומיות שכללו בתחילה אלפים ולבסוף יותר מ-100 אלף איש. לצד האקטיביסטים שנהרו לוויסקונסין מכל ארה"ב, היו גם ידוענים כמו הקולנוען מייקל מור והכומר והפעיל הפוליטי ג'סי ג'קסון שהגיעו לתמוך אף הם. עד מהרה זכו המפגינים לרוח גבית מצד איקונים של השמאל כמו חוקרת התרבות והסופרת נעמי קליין ואיימי גודמן, המגישה באינטרנט את התוכנית Democracy Now. ברשת פוקס בחרו לחמם את האווירה, כשבכתבה של ביל אוריילי על ההפגנות בוויסקונסין נראו תמונות מהפגנות אלימות שנערכו בכלל בסקרמנטו. הטריק הזה התגלה מהר מאוד נוכח העובדה שבתמונות הרקע הופיעו עצי דקלים, כאלה שאין בוויסקונסין.
החשודים המיידיים בתקשורת השמאלית – סטיבן קולבר מקומדי סנטרל וג'ימי פאלון מהלייט נייט של NBC – קפצו על המציאה ועל ההזדמנות לצחוק על המושל ווקר ועל רשת פוקס. יוזמות חקיקה או חוקים שכבר עברו בהתאם לרוח הדומה ל"אנטי-איגודים" של ווקר התפשטו למדינות רבות אחרות בארה"ב, כמו וושינגטון, איידהו, קליפורניה, טנסי, מסצ'וסטס, מיין, אוקלוהומה, מישיגן, אוהיו וניו ג'רזי – כולן מדינות שעברו לידיהם של מושלים רפובליקאים בבחירות האמצע שנערכו בנובמבר.
בכל מה שנוגע לוויסקונסין, בית המשפט החליט בתחילת השבוע להוציא צו מניעה נגד החקיקה של המושל ווקר, בטענה שהיא נעשתה בהליך לא חוקי. זהו הישג למפגינים, שמגיע אחרי מאבק ארוך ומוטרף למדי – אך לא ברור עד מתי יחזיק צו המניעה מעמד. עד כה המפגינים השיגו מחצית מחצי מיליון החתימות הדרושות כדי להדיח את ווקר מתפקידו בראשית 2012 ולקיים בחירות חוזרות. בנוסף, הם אספו כבר מאות אלפי חתימות בניסיון להדיח את הסנאטורים הרפובליקאים (הליך שנקרא Recall).
היה הרבה בכי
יריית הפתיחה למאבק הזה התרחשה ב"יום האהבה" הבינלאומי שחל ב-14 בפברואר. לאחר שכבר הודיע על קיצוץ שכר רוחבי וביטול הוצאות כמו בניית קו רכבת חדש במדיסון הבירה, בישר המושל ווקר שבכוונתו להעלות להצבעה בסנאט ובבית הנבחרים גזרות קיצוצים דרקוניות. הסעיף שהקפיץ את כולם היה ביטול החוזים הקיבוציים של עשרות איגודים מקצועיים והפקעת זכותם למשא ומתן קולקטיבי.
על מה שקרה מאז אותו "יום האהבה" מספר גבאי בראיון טלפוני שנערך עמו בשבת לפני שבועיים, בעוד הוא עומד מחוץ לגבעת הקפיטול יחד עם 100 אלף איש, בקור של מינוס 5 מעלות צלזיוס. "אני שייך לארגון עוזרי ההוראה והמחקר (TAA)", אומר גבאי, "שמענו על החוק בשבת, ה-12 בפברואר, והתארגנו להפגנה קטנה של 50 איש. בשני הגענו לחלק אגרות ?יום האהבה' למושל בגבעת הקפיטול. בשלישי כבר הגיעו יותר ויותר אנשים ופשוט נכנסנו לקפיטול. ישנתי שם 17 לילות וזה נהפך לבית. בימים הראשונים ישנתי על כיסא, אחר כך על הרצפה ולאט לאט התחילו להגיע שקי שינה. באותו זמן גם הוכנסו פנימה אוכל וציוד שאנשים תרמו לכאן מכל העולם. אחת הפיצריות דיווחה שהגיעה תרומה אפילו מקהיר, וראינו תמונות של שלט הזדהות אתנו בכיכר תחריר".
הסיבה הפורמלית שבזכותה הצליחו המפגינים להיכנס לקפיטול, היא השימוע שנערך בוועדת הכספים במהלך פברואר בנוגע לחקיקה וחייב מתן זכות דיבור לנציגי ציבור שבאו להשמיע את קולם. השימוע הזה נערך במשך שבוע רצוף ובמהלכו בניין הקפיטול היה חייב להיות פתוח 24 שעות ביממה. "היינו בסביבות 3,000 איש בתוך הבניין ועוד אלפים בחוץ ובלילה", מספר גבאי. "בהתחלה היו שם 400 איש, אחר כך 1,000 איש ואז שוב ירדנו ל-400. בשלב זה התחיל הבלגן האמיתי: שוטרים שכפופים למושל (DAA) ונשלטים על ידי הרפובליקאים תפסו פיקוד, ויחד עמם הגיעו גם שוטרי המדינה, אנשי מקצוע יותר רציניים, שנשלחו לשם כדי לפנות אותנו. הם סגרו את הקפיטול ולאט לאט המספר שלנו הידלדל. אני נשארתי שם עד היום האחרון כשהיינו 70 איש בערך והגיע צו של בית משפט שהורה לנו לעזוב את המקום וגם הודיע שהקפיטול ייפתח לעסקים כרגיל. לא ידענו אם ניעצר ולא סמכנו על אף אחד. הייתי לחוץ מאוד מפני שהמשמעות של מעצר היתה שלילת הוויזה וגירוש במקרה הטוב ועד שישה חודשי מעצר במקרה הרע, ואני על סף סיום התואר השלישי".
בכל אותו הזמן שהמפגינים שהו בבניין והקיפו אותו מבחוץ, המשחק הפרלמנטרי המשיך להתקיים באופן שקשה לשייך למדינה כמו ארה"ב. כך למשל, היו 14 סנאטורים דמוקרטים שפשוט נמלטו מוויסקונסין לאילינוי, כדי למנוע מהחוקים לעלות להצבעה, על רקע היעדר מניין חוקי להצבעה. עם זאת, המושל הצליח למצוא פירצה שאיפשרה לו להעביר חלק מהחקיקה שכביכול אינה קשורה ישירות לתקציב ונגעה רק ליחס בין העובדים לאיגוד. באופן ספציפי, הוא העביר חוק שפוטר את העובדים בעשרות איגודים מקצועיים להפריש דמי חבר ובמצב כזה כוחם צפוי להישחק משמעותית.
אלא שתרגיל ההימלטות לא היה הדבר החריג היחיד בתהליך החקיקה הזה. "לדמוקרטים היה מאוד קשה להיכנס לכאן מכיוון שמשלב מסוים הקפיטול פשוט היה סגור, אז הם נכנסו דרך חלונות הבניין", אומר גבאי, "בעוד שהרפובליקאים והמושל הגיעו לכאן דרך תעלות. דברים די מטורפים".
מה הפרופיל של האנשים שהתבצרו בבניין?
"היו שם חבר'ה צעירים, תלמידים בני 16-17, סטודנטים, מורים, אחיות, עובדי פלדה. מכבי האש ישנו אתנו כמה לילות וגם אנשים בני 60-70 ומשפחות עם ילדים שהגיעו להזדהות. פתחנו אזור מיוחד לילדים והיו גם תינוקות בני שנה-שנתיים, כמובן שהם ישנו שם רק חלק מהזמן, כדי להזדהות. חלק מהמפגינים ישנו מחוץ לבניין באוהלים בקור מקפיא של מינוס 20 מעלות, כאות הזדהות עמנו. היו אנשים מכל המגזרים: שחורים, לבנים והיספאנים.
"השימוע נמשך שבוע ותורי לדבר, כדי להביע את דעתי על החוק, היה יום אחד ב-6:00. אנשים נסעו מאות ק"מ מרחבי המדינה כדי לספר את הסיפור האישי שלהם ולומר למה הם מתנגדים לחוק. בשלב מסוים הגיעו אנשים מכל רחבי ארה"ב. זאת היתה הזדמנות נהדרת להכיר אנשים. נוצרו גם חברויות, כמו בחורה שעובדת כמורה וסטודנט שנהפכו לזוג".
מה עשיתם בפנים במשך 18 יום?
"כל התקופה לא התקלחנו ולא הצלחנו לישון יותר מדי. אתה מתעורר בבוקר ודבר ראשון שאתה רואה הוא קבוצה של שוטרים מקיפים אותך. התנאים היו קשים אבל לאנשים היתה הרבה מוטיווציה. הבאנו תופים ויצרנו מעגל תופים, עשינו שם הרבה רעש כל יום והמון שיחות עידוד כי ברגע שסגרו את הבניין למבקרים מבחוץ היינו מנותקים, אף שכולם באו עם מחשבים ניידים וטלפונים. תיקשרנו עם האנשים בחוץ באמצעות קטעי וידאו שהעברנו להם. ניתקו לנו את האינטרנט אז ייצרנו ראוטר עצמאי והקמנו אתר בשם defendwisconsin.org.
היתה אלימות?
"היה הרבה בכי, הרבה שיחות עם השוטרים, שנתנו לנו להבין שהם לא רוצים להיות שם. ווקר פטר את השוטרים ומכבי האש מהחקיקה החדשה, אבל הרבה מהם היו בצד שלנו, הפגינו או ניגנו בחמת חלילים שלהם כי הבינו שהם הבאים בתור ושזהו אתנן פוליטי זמני. כל דבר שעשינו היה בתיאום עם השוטרים. הכל התנהל מאוד בשקט והזכרנו לעצמנו שהשוטרים אינם אויבים שלנו.
"אני קיבלתי וסט והתפקיד שלי היה להיות מרשל, לדאוג שהכל יעבור בשקט. דיברנו עם אנשים וניסינו להרגיע את האמוציות כדי למנוע אלימות ולמתן את השלטים שנתלו שם כדי שפוקס ניוז לא ינצלו את זה. קראו לנו slobs, מוזנחים, כאלה שלא דואגים לסביבה שלהם. אבל האמת היא שכל הזמן ניקינו סביבנו, ומדובר בסך הכל במורים, בגננות, באחיות ובאנשים – בעיקר נשים – קשי יום, ממש לא אלימים. עברנו תדרוכים על אי-אלימות והמון עורכי דין דיברו אתנו על מה שיקרה אם ניעצר".
גבאי מספר כיצד נוצרה היררכיה טבעית בקרב הקבוצה, שמנהיגיה היו בעיקר נשים: "נוצרו מנהיגות טבעיות: שתי נשים בשם אריקה והרייט שמבחינתי הן היו אלה שלהן אני מקשיב. מעבר לבכי, הקושי העיקרי היה התחושה שלא מקשיבים לנו, שלאף אחד מהממשל לא אכפת. הם פשוט עשו מה שהם רצו – סגירת הדלתות, מניעת הכנסה של אוכל, בגדים, שמיכות. בסופו של דבר תמיד דיברנו אתם אבל כל דבר היה אחרי תהליך ארוך. כל הזמן שיקרו לנו והיתה אי ודאות תמידית. כל יום קרו דברים שלא חשבנו שיקרו. לא ידענו אם ייכנס אוכל והאמת היא שגם השוטרים לא ידעו כלום, הפקודות שלהם היו מאוד מעורפלות. מכיוון שהם הגיעו מכל רחבי וויסקונסין – מה ששוטר אחד אמר היה שונה ממה ששוטר אחר אמר".
עובדי טקסטיל בבנגלדש הפגינו בתמיכה עם עובדי ויסקונסין (צילום: לייבורסטארט)
בשיחה טלפונית נשמע גבאי כבעל מזג מתון ואדיב, אף על פי שאנחנו מדברים בעודו מפגין בחוץ בקור כלבים. לא מדובר גם בבחור בעל ניסיון רב במחאות רחבות היקף: "הייתי בהתאחדות הסטודנטים ופעלתי בעיקר בנושאי שכר לימוד, אבל לא בתחומים כאלה".
השביתה אינה חוקית
לדברי גבאי, לכל אורך התקופה שבה שהה בבניין הוא המשיך לעבוד על הדוקטורט בלילות ועוזרי ההוראה האחרים ששהו עמו בדקו עבודות של סטודנטים: "הפרופסורים שאני עובד אתם הם זוג שהכיר במהומות בבולטימור ב-1967, כך שהם תמכו במאבק הזה, כמו הרבה מחלקות באוניברסיטה". מאחר שהוא לא לוקח קורסים, הוא הצליח להיעדר מהקמפוס לתקופה כל כך ארוכה.
נגר, שהיתה שותפה למאבק, הגיעה ללימודי תואר שלישי במדיסון אחרי לימודים קודמים בירושלים ובלונדון. מאחר שהיא מלמדת באוניברסיטה, היא היתה יכולה להיות במוקד המחאה רק במשך היום, ולאחר מכן חזרה הביתה או לקמפוס.
"אני מרוויחה 1,200 דולר בחצי משרה וזה ממש לא הרבה", אומרת נגר, ומסבירה את נחישותה לתמוך במאבק בכך שלאחר כניסת החוק החדש של ווקר צפויה הרעת תנאים מיידית לכל העובדים המאוגדים. "הדבר העיקרי שאני עובדת עבורו הוא ביטוח בריאות. כמה אצטרך לשלם עבורו אחרי שהחקיקה תעבור? כל הדברים האלה יהיו בסימן שאלה אם לא נהיה מוגנים באמצעות האיגוד.
"מהרגע שהמושל ביצע את המחטף והעביר את החוק על זכות ההתארגנות, אני נמצאת במודל שנקרא ?הזכות לעבוד' – אני לא חייבת לשלם דמי חבר, אבל כבר אין לי את ההגנות של האיגוד. המחאה לא שככה אלא רק התעצמה, וזו כבר השבת החמישית שמתקיימות פה הפגנות. המאבק הזה מתרחש בגלל הפגיעה ביכולת של הנשים לצאת לעבוד. זו הסיבה למחאה הגדולה: הפגיעה היא במעמד הביניים, שכבה שהדמוקרטיה נשענת עליה".
אחד הדברים החריגים במאבק הזה הוא שהאיגודים יצאו אליו מבלי לשבות. "בישראל קודם שובתים ואחר כך מחליטים מה לעשות", אומר גבאי ומוסיף כי שביתה אינה חוקית שם ואף מהווה עבירה פדרלית – גם אם מדובר באות מתה בספר החוקים האמריקאי והצעד הזה הוא האחרון בשרשרת העיצומים. לדברי נגר, חברי האיגודים פשוט לקחו ימי מחלה כדי להגיע להפגנות: "יום אחד המורות במילווקי לקחו יום מחלה וביום אחר המורות ממדיסון הגיעו. הוצאנו הודעות לתקשורת ואחרי שלושה ימים כבר לא היינו צריכים להתקשר לאף אחד – כולם כבר התמקמו פה ברמה הארצית. אמנם שביתה היא עבירה פדרלית, אבל היא יכולה לקרות, הרי לא יכניסו מיליון וחצי איש לכלא. החוק נגד שביתה מופנה לארגונים קטנים, אלא שהפעם יש תמיכה של האיגודים הגדולים". נגר העבירה דיווחים גם בעברית, לאתרים "העוקץ" ו"הגדה השמאלית".
כמו בכיכר תחריר ובהפגנות באירופה, נגר אומרת שגם במדיסון שיחקה הרשת תפקיד משמעותי, שאיפשר לאנשים להתארגן בתוך שעות, אם לא בתוך דקות: "האוניברסיטה נמצאת במרחק של רבע שעה מהקפיטול, ציוץ אחד וכולם רצים לשם. יום אחד באמצע הרצאה פשוט קמתי, אמרתי ?סליחה, עובר עכשיו החוק, אנחנו צריכים להיות בקפיטול' – ופשוט רצנו לשם. לא היה לי חשבון טוויטר לפני כן, רק עכשיו פתחתי אותו".
לצד נגר וגבאי, מפגינה במדיסון גם אסתי דינור, ישראלית המתגוררת במדיסון 30 שנה. היא נאמה בעצרת ליום האשה הבינלאומי, שנהפכה להפגנה נגד ווקר. בנוסף, חתמו שמונה רבנים ורבניות מהקהילות היהודיות על מכתב נגד המדיניות הזו.
נגר מסבירה את המחויבות שהיא מפגינה כלפי המאבק במדיסון באמירה האירונית "מדיניות שמתחילה בוויסקונסין מגיעה בסוף לישראל". היא טוענת כי לסיפור הזה עשויות להיות בסופו של דבר השלכות גלובליות. "כרגע יש הפגנות בהרבה מדינות אחרות, כמו אוהיו ואינדיאנה – בכל מדינה לפי החקיקה הספציפית שעומדת על הפרק. באינדיאנה הדמוקרטים עשו דבר דומה וברחו מהמדינה ואז נוצר מצב של ?stalemate' (מעין סטטוס קוו מתוח, ע"ש). הרבה מהמדינות נוחות להשפעה כרגע: וויסקונסין היא סגולה – לא אדומה ולא כחולה – בניגוד לחוף המזרחי, הדמוקרטי ברובו. אובמה הובס בבחירות האמצע וייתכן שבבחירות הבאות המערב התיכון ייהפך לדמוקרטי יותר, מה שישפיע גם על מדיניות החוץ. בכל מקרה, מעמד הביניים בארה"ב עומד על רגליו האחוריות".
למאמר המלא שפורסם במוסף השבועי "דה מרקר":
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20110324_1221801
עוד על המאבק במדיסון:
http://www.maki.org.il/he/component/content/article/89/10650-q-100
מאמר פרשנות שפורסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" על המאבק בוויסקונסין (באנגלית):
http://www.nytimes.com/2011/03/22/opinion/22cronon.html?_r=1&emc=tnt&tntemail0=y