מאת עסאם מח'ול

    מי שעבר על פני ארונו של תופיק טובי, שהוצב בבית הספר הערבי האורתודוקסי בחיפה, היה יכול לרגע לחוש  במשק כנפי ההיסטוריה. באוויר כמו נשמע קולו המהדהד של המנהיג, שנכח בכל הצמתים החשובים בהיסטוריה של הארץ הזו ב-70 השנים האחרונות. הוא הותיר את חותמו הבולט והמיוחד על היחסים בין שני העמים, מאז שנות ה-40 המוקדמות של המאה הקודמת ועד היום.

    בארץ הנציונליזם המשתולל, תופיק טובי בלט לאורך כל חייו כפטריוט פלסטיני דגול ואינטרנציונליסט גדול ואמיץ, המאמין באחוות עמים ולוחם ללא ליאות לחירות, לשלום צודק, לשוויון לאומי ואזרחי, לדמוקרטיה עמוקה, לזכויות העובדים ולסוציאליזם. לא רק שטובי, הג'נטלמן הקומוניסט, העז לשחות נגד הזרם, אלא שהוא האמין, שיום יבוא והדרך החלופית, שהתווה יחד עם חבריו, עוד תהפוך לזרם העיקרי, שיבטיח את עתידם של שני העמים בארץ.

    כאשר ההנהגות הריאקציוניות, הציונית והערבית, התחרו ביניהן על לבו של האימפריאליזם הבריטי, טובי הצעיר ייסד בחיפה ב-1943, יחד עם חבריו אמיל תומא, אמיל חביבי ואחרים, את הליגה לשחרור לאומי, ויחד סימנו את הקולוניאליזם הבריטי כאויבם של שני העמים. הם קראו לעמים לחבור יחדיו במאבק לסיום המנדט ולהקמת מדינה עצמאית, דמוקרטית וחופשית לכל תושביה. ב-1944, תופיק טובי הוביל עם חברו אמיל תומא את הוצאת העיתון "אל-איתיחאד", הממשיך לצאת בחיפה כיומון, והיה מו"ל שלו עד למותו.

    אחרי הקמת מדינת ישראל, הוביל טובי עם חבריו את האיחוד בין הקומוניסטים הערבים והיהודים במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במשך עשרות שנים היה מהבולטים במנהיגיה הבכירים ביותר, ואישיות מוערכת בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. הוא כיהן כסגן יו"ר מועצת השלום העולמית, שמושבה היה בהלסינקי. טובי נבחר לכנסת הראשונה ב-1949 מטעם רשימת מק"י. בפעילותו היה אחד הפרלמנטרים הבולטים, ובמשך יותר מארבעים שנים השאיר את חותמו על הפרלמנטריזם הישראלי. מילא תפקיד מנהיגותי מוביל במאבק נגד עוולות הממשל הצבאי, נגד הפקעת הקרקעות הערביות, נגד מדיניות האפליה והדיכוי כלפי האזרחים הערבים במדינה. ב-1956, פרץ טובי, יחד עם עמיתו ח"כ מאיר וילנר, תוך סיכון חייהם וגילוי תושייה נדירה, את המצור שהטיל צה"ל על כפר קאסם בעקבות הטבח הנוראי, שביצעו כוחות משמר הגבול בפועלים ובפלאחים שחזרו מעבודתם. טובי חשף את האמת הנוראית על הטבח בפני דעת הקהל הישראלית והעולמית בתזכיר היסטורי, שחיבר והפיץ למרות האיסור שהטילה הצנזורה הצבאית.

    אין ספק, שתופיק טובי ייזכר כמנהיגו ההיסטורי הבלתי-מעורער של המיעוט הלאומי הערבי בישראל. הוא הוביל את המיעוט הזה ממצב של שארית של עם מוכה, מיואש ופליט ב-1948, למעמד של מיעוט לאומי גא וזקוף קומה; לא קורבן בכיין, אלא מיעוט לאומי, הנאבק למען זכויותיו האזרחיות והלאומיות, וכוח דמוקרטי חשוב, השותף במאבק על דמותה של מדינת ישראל, ולמען השלום הצודק הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי; חלק בלתי-נפרד מהעם הפלסטיני, ובו בזמן – חלק בלתי נפרד מאזרחי מדינת ישראל וממאבקם של הכוחות הדמוקרטיים במדינה.

    מול התפיסות, שהציעו לציבור הישראלי פוליטיקה יהודית מול ונגד פוליטיקה ערבית – טובי וחבריו הציגו פוליטיקה יהודית-ערבית. מול האידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" מצד אחד, ושל "שחרור פלסטין מהים עד הנהר" מצד שני, הם עיצבו את  הפתרון המדיני, המבוסס על מימוש הזכות להגדרה עצמית של שני העמים, על סיום הכיבוש ועל הכרה בשתי מדינות – ישראל ופלסטין. פתרון זה הפך, אחרי עשרות שנים של מלחמות עקובות מדם, כיבוש, אינתיפאדות ודיכוי, לנחלת הרוב בקרב שני העמים ובדעת הקהל העולמית.  מול המגמות הבדלניות והגזעניות ותוכניות הטרנספר לדורותיהן, הם חינכו למאבק משותף, הקימו את החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), וקראו לחזית אנטי- גזענית ,יהודית-ערבית.