מאת ד"ר קובי ארד והדס זיו. ד"ר ארד הוא מנהל מחלקה לרפואה דחופה בבית החולים יוספטל באילת וחבר ועדת האתיקה בארגון רופאים לזכויות אדם. זיו היא מנהלת המחלקה הציבורית ברופאים לזכויות אדם.

חילופי העונות ומתקפת השפעת הביאו את התקשורת לעסוק במצוקת מערכת הבריאות בישראל, ואף תרמו לשיפור משמעותי בהקצאת תקנים לאחיות. בהמשך התקבלה החלטת ממשלה על הוספת 960 מיטות למערכת. אם נסתפק בכך, ניווכח במהרה שהשפעת השיגה מעט מדי ומאוחר מדי. החלטת הממשלה נראית יותר כתגובה ללחץ דעת הקהל והתקשורת, ופחות כחלק ממדיניות מכוונת לפתרון בעיות היסוד של מערכת הבריאות לטווח הארוך. כך, למשל, כלל לא ברור מהיכן יגיע כוח האדם הדרוש לתפעול המיטות הנוספות.

כדי לאפשר למערכת הבריאות הציבורית להבריא, דרוש טיפול מערכתי ומעמיק, הנמצא באחריותה של הממשלה. ממשלות ישראל בעשורים האחרונים הביאו את המערכת לקריסה. במדיניותן הן הפרו באופן בוטה, את המחויבות הבסיסית שלהן לשמור על הזכות לבריאות של כלל תושבי ישראל. מבחינת היחס למערכת הבריאות ותקצובה, עמידה במקום היא למעשה נסיגה. לבעיה שני מוקדים עיקריים: מצוקת כוח אדם ומחסור בתשתיות.

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, הזהיר כי אם תימשך הירידה במספר הרופאים לנפש, ב-2020 יהיו בישראל 2.7 רופאים לאלף תושבים. ועדות מקצועיות שונות קבעו כי אין לרדת מיחס של 2.9 רופאים לאלף נפש. זה אינו יעד שאפתני, בהתחשב בכך שבמדינות מפותחות היחס הממוצע הוא 3.1 רופאים לאלף נפש. מדוע מסתפקת ישראל ביעד זה, ואף מסתכנת בירידה ממנו, אם ברור שהמחסור מוביל לשחיקת הרופאים ויוצר עומס הפוגע קשות באיכות הטיפול שמקבלים החולים?

המצב הזה הוא תוצאה של הזנחה רבת שנים בבניית דור העתיד של הרפואה. באופן מסורתי, בתי הספר לרפואה מציבים תנאי קבלה גבוהים ביותר. הם לא כוונו להכשיר את כל הרופאים שהמדינה צריכה. המדינה הסתמכה על שני מקורות נוספים: עולים חדשים וישראלים החוזרים לארץ מלימודים בחו"ל.

המקור השני – ישראלים חוזרים – הוא למעשה הפרטה סמויה של לימודי הרפואה. מכיוון שסטודנטים לרפואה יקרים בהרבה מסטודנטים אחרים, "משתלם" למדינה שהורים בעלי יכולת יממנו לילדיהם לימודים בחו"ל והיא תקבל רופאים מן המוכן. העלייה הגדולה מרוסיה פסקה, וחלק מהישראלים שנסעו ללמוד בחו"ל העדיפו להישאר שם. אם מוסיפים לכך בריחת מוחות בשל תנאי העבודה בישראל, אפשר להבין כיצד קרס התכנון קצר הראייה.

תחילה הניחו שהשוק הפרטי יפתור את הבעיה. בעבר אף עלתה יוזמה להקמת בית ספר פרטי לרפואה באשקלון, שיגבה כ-50 אלף שקל שכר לימוד שנתי. המיזם עורר התנגדויות ולא צלח, אבל העיסוק בו ובתגובות עליו הביא לבזבוז של כמה שנים, שבהן אפשר היה לטפל במצוקת כוח האדם באופן ציבורי ואחראי. רק לאחרונה החליטה הממשלה להקים בית ספר לרפואה בצפת, בחסות אוניברסיטת בר-אילן, עם אפשרות להחזיר ישראלים שלומדים בחו"ל שיתקבלו ישירות לשנת הלימודים הרביעית, הקלינית.

התמודדות נכונה עם המצוקה לא תתמצה בהכשרת רופאים. נדרשים גם הכוונה ועידוד בשלב שבו בוגרי בתי הספר לרפואה פונים להתמחות. כבר היום מורגש מחסור במומחים במקצועות הנחשבים פחות אטרקטיביים בקרב הרופאים, כמו הרדמה, רפואה פנימית וכירורגיה פנימית, וגם בטיפול נמרץ ילדים ופתולוגיה. מקצועות אלו דורשים כוח אדם רב, אבל אינם מאפשרים עיסוק ברפואה פרטית ואינם מתגמלים כלכלית.

הרחבת בתי חולים קיימים היא פתרון חלקי בלבד למצוקת התשתיות. מעבר לגודל מסוים, בלתי אפשרי כמעט לנהל בית חולים ביעילות. לכן יש צורך בהקמת בתי חולים חדשים. ועדות רבות התריעו על כך שבית החולים סורוקה בבאר שבע עולה על גדותיו ויש צורך דחוף בבית חולים נוסף בדרום.

אבל בית החולים האחרון שבנתה המדינה היה בית החולים וולפסון בחולון, ב-1980. גם כשמתקבלת החלטה על הקמת בית חולים חדש, הממשלה מתנהלת כאילו מדובר במיזם דוגמת סלילת כביש אגרה ומפקירה את המימוש ליזמות פרטית. את בית החולים באשדוד מתכננים כיצור כלאיים, המשלב ארגונים ציבוריים עם גוף פרטי, מתוך תפישה הרואה בבית החולים מקור לרווחים.

משמעות ההזנחה היא פגיעה בשירות הניתן לתושבי ישראל, בעיקר בפריפריה. את הריק שנוצר אמור למלא השוק הפרטי. בניגוד לאופן החשיבה הצר המאפיין את הממשלה, מגמה זאת טומנת בחובה סכנה. במוסדות פרטיים מופעלת רפואה ממוקדת רווח, שמסכנת את הרפואה הציבורית. היא גורמת לזליגה של כוח אדם מקצועי מהמערכת הציבורית ומאפשרת לאוכלוסייה מבוססת לנתק את עצמה מהרפואה הציבורית וכך נחלש הלחץ לשמירה על רמה טובה במערכת הרפואה הציבורית. אם התהליך לא ייעצר, ציבור גדל והולך ייאלץ להסתפק במערכת הציבורית ההולכת ונחנקת.

פעולה חד פעמית – גם אם היא בכיוון הנכון (תוספת מיטות, לדוגמה) – לא תציל את מערכת הבריאות, בעיקר מפני שאין בה מענה לבעיות העומק: הצורך להגביר את האטרקטיביות של המקצוע ולהכשיר כוח אדם מקצועי בישראל. רק תפישה מערכתית הרואה בזכות לטיפול רפואי מכבד והולם חובה של הממשלה כלפי תושביה, תביא את השינוי הנדרש. לשם כך דרוש משרד בריאות חזק, שבראשו שר הרואה במשימה זו שליחות, ועם ממשלה המאפשרת לו לקדמה ומקציבה לכך את המשאבים הדרושים.