מאת יוסי סגול
פעמים רבות טענו גורמים בישראל, שמנהיגי הפלסטינים ומדינות ערב מעדיפים להשאיר את הפליטים בעוני ובמגורים לא ראויים, כדי להמשיך לטעת בלב הדור הבא את חזון השיבה. הרבה יותר קל לוותר על פחון עלוב למען בית שהיה שלך, מאשר לוותר על דירת פאר למען אותה מטרה. אותם גורמים תמיד התנפחו בגאווה, כאשר הם הציגו את המהגרים שהגיעו לישראל ותוך שנים ספורות עברו מהפחונים אל השיכונים, וזנחו את הקשרים אל ארצות הגלות למען מדינתם החדשה.
יש לא מעט הגיון בטענה זו. ההתקדמות של אותם מהגרים בשנים ההן נבעה גם מיכולתם להתנתק מהעבר למען העתיד. בקרב הערבים שגורשו במלחמת העצמאות ישנם כאלה שנקלטו בארצות אליהן הגיעו והשתלבו בהן, וישנם שנותרו במחנות פליטים. אולי יצליחו יום אחד לממש את זכותם הצודקת לשוב או להשיב לעצמם את רכושם. אבל בינתיים הם חיים במחנות הפליטים בסבל רב.
נוכח המציאות הזאת, היה ניתן לשער, שמובילי המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ישמחו בהיוודע להם, שהושלם התכנון הפלסטיני לבנייתה של עיר חדשה. זו עיר האמורה להיות מודרנית, מתקדמת וירוקה. הנהגה ישראלית חכמה הייתה מנסה לבנות את העיר יחד עם שכנינו, ולפתוח בכך דף של שיתוף פעולה. בייחוד לאחר שפורסם, כי הפלסטינים, במתינות רבה, מוכנים לשתף חברות ישראליות בתהליכי הבניה. דרישתם, שאותן חברות לא יהיו מעורבות בעזרה לכיבוש – מובנת לחלוטין.
אך דווקא מתינות זו מרגיזה את ממשלת נתניהו. אם הפלסטינים היו פוסלים על הסף את כל החברות הישראליות, היה ניתן לטעון נגדם, שהם נגד כל מה שישראלי. אך מה לעשות, שהם דווקא רק נגד הכיבוש.
גם כדי לחסום את האפשרות, של שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי בבנייתה של העיר החדשה – אישרה בשבוע שעבר הכנסת, בקריאה ראשונה, את הצעת החוק שתחרים את החברות הישראליות, שהסכימו לבנות את העיר החדשה, רק משום שהן התחייבו לא לבנות בהתנחלויות.
ומה צפוי לנו בהמשך? כבר לא נתפלא, אם בדומה לסגר על עזה, יוטלו איסורים על כניסת ציוד בניה לשטחי הכיבוש, כדי למנוע מהעיר לקום. ואם החלום של העיר הירוקה בכל זאת יוגשם, והפלסטינים יגנו על זכותם לבנות לעצמם, הרי ישראל הרשמית עלולה להשתמש בהכשר, שהיא עצמה נתנה לעצמה, כדי להפציץ את העיר החדשה בטונות של פצצות.
ושוב ניווכח, כי הממסד הישראלי בעצם מעוניין, שהפליטים ימשיכו לגור במחנות, ואילו הוא ימשיך לזעוק נגד זכות השיבה.
