מאת שירה שכטמן, עובדת סוציאלית, בת קיבוץ להב וכיום חברת קהילת קיבוץ מגוון. פורסם בשבועון "קיבוץ".

"לא צדקה ולא תרומה – אחריות המדינה!” – אין, לדעתי, כותרת מתאימה מזו למאבק העובדות והעובדים הסוציאליים המתרחש בימים אלה בארץ. לאחר שנים של שתיקה יצאנו, אני וחברותיי וחבריי למקצוע העבודה הסוציאלית, למאבק על שכרנו, על כבודנו המקצועי ועל עתידה של מדינת הרווחה הישראלית. זה נשמע מליצי, זה נשמע פלצני – אבל זאת האמת.

על פי טבלת השכר, שעודכנה לאחרונה בשנת 1994, מרוויח עו"ס מתחיל 2,299.26 ש"ח ויאלץ לקבל השלמת הכנסה על מנת להגיע לרף של שכר המינימום במשק כיום. אם הוא או היא עובדי מדינה, הם יקבול גם החזר הוצאות נסיעה, קרן השתלמות וקצת שעות כוננות. עובדים סוציאליים בעמותות מרוויחים לפעמים שכר בסיס גבוה יותר, אך העמותות מתקשות לממן את החזרי הנסיעה, קרן ההשתלמות ותשלום על שעות נוספות – כך שבפועל שכר של 5,000-4,000 ש"ח למשרה מלאה כולל בתוכו את הנסיעות ולא שום תוספת אחרת. תשאלו מדוע אין לעמותות כסף למימון כל זה? התשובה היא שיותר זול למדינה להעביר את השירות שניתן בעבר על-ידה לעמותה שמציעה את המכרז הזול ביותר להפעלת התוכנית. נחשו על חשבון מי נעשית ה”התייעלות”? נכון. על חשבון העו"ס (וכמובן גם על חשבון עובדים אחרים, שלא יהיו פה אשליות).

צו השעה – צו הרחבה

לכן, אחת ממטרות המאבק היא הוצאת צו הרחבה על ידי שר התמ"ת. צו כזה יחייב כל מעסיק לתת לעובדים הסוציאליים שהוא מעסיק את תנאי השכר והתנאים הסוציאליים כפי שיוסכם בין האוצר לאיגוד העו"ס וההסתדרות. משמעותו של צו ההרחבה היא שהמדינה תיקח בחזרה את האחריות שהעבירה ל(למי בעצם?!) כאשר הפריטה את השירותים החברתיים. משרדי הממשלה יצטרכו לתקצב אחרת הן את תקני העובדים הסוציאליים שעובדים בשירות המדינה, והן את המשרות הקיימות בעמותות.

הזווית הקיבוצית

מצבם של העובדים הסוציאליים הוא מראה המשקפת את פניה החברתיות של ישראל. מדינה שמוכנה לשלם שכר-רעב לשליחיה בקרב האוכלוסיות המוחלשות, עד כמה באמת אכפת לה מאותן אוכלוסיות? לכן, מאבק העובדים הסוציאליים הוא מאבקה של החברה הישראלית. בלעדיהם תיוותר ישראל עירומה אפילו מעלה התאנה האחרון שמכסה את תוצאות סדרי העדיפות של הממשלה הזו, ושל קודמותיה. סדר עדיפות שבו המהגרים, העניים, הפריפריה, הנכים, הילדים בסיכון, המובטלים, החולים והקשישים – כולם עומדים הרחק מאחורי החרדים, ההתנחלויות, האינטרסים של בעלי ההון, ה"ביטחון", ואכלוס שולחן הממשלה. הזווית הקיבוצית בסיפור הזה היא הזווית של כל אזרחי המדינה שעוד אכפת להם.

החיים בקיבוץ בימי ילדותי היו חיים שלא היו בהם עוני, אפליה וגזענות. חינכו אותנו על אחריות לחברה, על שוויון ערך האדם, על צדק ועוד. אבל היום – בתוך עמי אני חיה, וגם אתם. החברה הישראלית, על הטוב והרע שבה, לא תישאר מחוץ לגדר הקיבוץ.  אל תישארו אדישים. זה לא רק "היא" ו"הם". זה אני, ואנחנו.