מאת נדב פרץ, ביה"ס לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית, ביה"ס לעבודה סוציאלית, מכללת אשקלון. פורסם ב"עבודה שחורה".
שנות ה-80 וה-90, נקטו ממשלות ישראל במגוון צעדים שמשמעותם אחת – הסרת ההגנה מהעובדים והעברתה למעסיקים. הסרת הפיקוח על היבוא, שחיקתה של החקיקה המגינה על העובדים, חולשתו של האיגוד המקצועי והפסקת התמיכה בתעשייה – כל אלו הביאו לגידול דרסטי בפערי השכר במשק, ולפגיעה בהכנסתם של המעמד הנמוך ושל המעמד הבינוני בישראל.
אל מול שחיקת השכר ואל מול האבטלה הגואה, לא נותרה לרבים מאזרחי ישראל ברירה אלא להסתמך על קו הגנה שני – מערכת הביטחון הסוציאלי. אך במחצית שנות ה-2000, נפרץ גם קו הגנה זה, כאשר קצבאות הבטחת ההכנסה קוצצו באכזריות, וירדו לרמה שאינה מאפשרת קיום בכבוד.
כעת, כל שנותר לאזרחי ישראל שאינם שייכים למעמד המבוסס, הוא להסתמך על קו ההגנה השלישי – על השירותים הסוציאליים, ובעיקר על המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. אלו, מצידן, מנסות מדי יום לסייע לאזרחים אלו – על אף שזו אינה הגדרת תפקידן, ושהאמצעים שבידיהן אינם מתאימים למטרה זו.
אלא שבעשור האחרון, גם קו הגנה אחרון זה נמצא תחת מתקפה מתמדת. מצד אחד, השירותים החברתיים חווים קיצוץ תקציבי מתמיד, ונאלצים ללמוד לחיות עם תקציבים ההולכים וקטנים, הולכים ומצטמצמים – והשאלה היא רק, כמו בבדיחה הידועה, מתי ימות הסוס. מצד שני, הפרטת השירותים החברתיים משמעה הסרת אחריותה של המדינה ממגזרים שלמים בחברה, המשוועים לסיוע. ומצד שלישי – המדינה מפקירה את הלוחמים הנאבקים להגנתם של אזרחים אלו, הלא הם העובדים הסוציאליים.
התיאור שלעיל נכון למי שמצוקתם היא כלכלית, אך תמונה דומה מכיר כל מי שסובל ממצוקה בכל תחום שהוא, בישראל של היום – בעלי מוגבלויות, קשישים, ילדים בסיכון ועוד. לאחר שחיקה של עוד ועוד מערכות, שהותירה את העובדות הסוציאליות בודדות במערכה – כעת, המדינה מפריטה את השירותים הסוציאליים ומפקירה את העובדות הסוציאליות.
שכרם של העובדים הסוציאליים עודכן לאחרונה ב-1994, בפעם האחרונה שיצאו למאבק. אז, נקבע שכרם כשכר סביר, קרוב לשכר הממוצע במשק. אולם מאז לא עודכן השכר, במשך 17 שנה. במונחים ריאליים, המשמעות היא ששכרם נשחק למחצית מערכו. מה שהיה אז שכר הולם למשרת אקדמאי – הפך להיות שכר כה נמוך, שאסור לתיתו לפי חוק במדינת ישראל, והאוצר נאלץ לשלם לרבים מהעובדים הסוציאליים השלמת הכנסה – רק כדי שיוכלו להגיע אל שכר המינימום במשק.
לאחר שהציבה את העובדים הסוציאליים בחזית ההגנה על אזרחיה, הרשתה לעצמה מדינת ישראל לשחוק את שכרם לרמות שאינן מאפשרות מחייה בכבוד, לא כל שכן תגמול הולם על לימודיהן ועל מסירותן לתפקידן. מתוך ידיעה שהעובדות הסוציאליות יהססו לנטוש את משמרתן ולהפקיר את מי שתלויים בהן, מרשה לעצמה ממשלת ישראל לזלזל בתביעותיהן.
מן הראוי היה, ששכרן של העובדות הסוציאליות יחזור לרמתו הריאלית משנת 1994 – כלומר, עלייה של יותר מ-100% בשכר. אך דרישותיו של איגוד העובדים הסוציאליים מתונות בהרבה – עלייה של 30% בלבד, כלומר פיצוי על פחות משליש משחיקת השכר. מן הראוי שבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, יתערב וידאג שהעובדות הסוציאליות יקבלו את כבשת הרש הזו.
אך בהעלאת שכר במגזר הציבורי אין די – כ-40% מהעובדות הסוציאליות נמצאות כיום במגזר השלישי ובמגזר הפרטי, רובן עובדות בעבור המדינה במשרות שהיו בעבר במגזר הציבורי והופרטו. מענה אמיתי לצורכיהן של העובדות הסוציאליות, ותגמול הולם על עבודת הקודש שהן עושות, לא יינתן אם ההסכם לא ילווה בחתימה על צו הרחבה, שיחיל אותו על כל מקצוע העבודה הסוציאלית, ולא רק על אלו מהן שהתמזל מזלן והן במגזר הציבורי.
