מאת פיליפ מארפליט

פיליפ מארפליט ורבאב אל-מהדי הם העורכים של הקובץ "מצרים, רגע של תמורה"*, שיצא לאור באנגלית באוקטובר 2009, ובעצם חזה את ההתקוממות העממית של פברואר 2011. במאמרו להלן, שפורסם ב-22.2 באתר Znet, מנתח המחבר את הזרמים בחברה המצרית שהובילו למהפכה הדמוקרטית.

***

"עשינו זאת! עשינו זאת! השתחררנו מהדיקטטור; כעת עלינו להשתחרר מהדיקטטורה" – כזה היה המסר, שהגיע מכיכר תחריר ב-12 בפברואר.

התנאי להדחת מובארק, שנדמה היה שהוא דבוק לכסאו, היה – תנועה המונית נחושה בדעתה. והתנועה הזאת אכן השיגה מטרה מיידית זו, שנודעות לה השלכות במזרח התיכון ובחברות של דרום כדור הארץ.

בעשור האחרון התפתחו במצרים תנועות למען תמורה דמוקרטית, להגנת זכויות הפועלים והפלאחים, נגד מלחמה במזרח-התיכון ולסולידריות עם העם הפלסטיני. לתנועות אלה הוקדש הקובץ, שהייתי שותף לעריכתו. אך גם הכותבים בקובץ לא תיארו לעצמם, כי 18 חודש לאחר הוצאתו לאור, תנועה עממית תסלק את הדיקטטור ואת משפחתו.

האנרגיות שהזינו את המפכה המצרית הן ביטוי למשבר כלכלי וחברתי: אבטלה, חוסר ביטחון תזונתי, מצוקת דיור מחריפה ולחץ גובר על האוכלוסייה בכפר. מאז שנות ה-70, מאז שסאדאת החל במדיניות "הדלת הפתוחה", שימשה מצרים מעבדה לניסויים ניאו-ליברליים. בימי מובארק נוסחה מדיניות, שרוקנה מתוכן את המדינה המתפתחת מתקופת נאסר. מפעלי תעשייה ממשלתיים הופרטו, מחסומי הגנה על התוצרת המקומית הוסרו, וקרקעות שהופקעו בתקופת הרפורמה האגררית וחולקו לפלאחים – הושבו למשפחות בעלי הקרקע. רבים מהמצרים הגיעו למצב של הישרדות.

ההתפתחויות האלה הולידו זעם כלפי המשטר המתעלל. המדיניות הכלכלית של מובארק, בה תמכו בהתלהבות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית וכן ממשלות אירופה וצפון אמריקה, נוהלה באמצעים של כפייה, התעללות ורצח. במשך 30 שנה, המשטרה וסוכנויות הביטחון רדפו כל אופוזיציה פוליטית, עצרו פעילים, שרבים מהם נעלמו או הועמדו לדין בפני בתי דין צבאיים ונידונו למאסר ממושך. בשנות ה-90, צוותים בלבוש אזרחי רצחו אזרחים ברחובות קהיר. רבים נעצרו ועונו רק כדי לזרוע פחד ולשמור על השליטה. בכל תחנת משטרה היו תאי עינויים.

בשנת 2003, הקימו משפטנים ופעילים למען זכויות אדם את האגודה המצרית נגד עינויים (EAAT). אך השלטונות סירבו לרשום אותה. למרות זאת, האגודה פרסמה דין וחשבון שכותרתו:" 50 ימים של קציר זכויות אזרח", ובו דיווחים על 90 מקרים של עינוי אזרחים, שאירעו במהלך 50 הימים של הכינוס, שערכה מפלגתו של מובארק (NDP) בשנת 2005. שבעה מהמעונים מתו בתחנות המשטרה ובמרכזים של שירותי הביטחון.

המפכה במצרים היא תנועה עממית השוללת את סדר היום הניאו-ליברלי ואת המדינה האוטוריטארית, החיונית לקיומו. תנועה זו מציבה אתגר מול מה שדייוויד הארויי כינה "הצבר באמצעות גרימת התרוששות". מדיניות כזאת גורמת לגידול אי-השוויון החברתי, הופכת את העניים לקורבנות ומטפחת רדיפת בצע והתעשרות של מעטים. שכונות העוני בפרברי קהיר דמו יותר ויותר לשכונות בפרברי סאו פאולו ומומבאי. במקביל נבנו המתחמים הסגורים של המתעשרים החדשים, שעשו את הונם הודות למדיניות מובארק, והפכו חלק מהעילית הבינלאומית.

שירותי הביטחון המנופחים סיפקו ערובה לאותן זכויות יתר. מובארק דאג שבריכות השחייה יהיו מלאות במים, אך לא סיפק להמונים לחם ומים נקיים. בשנים 2007 ו-2008 נערכו הפגנות בערים ובכפרים לאורך הדלתה של הנילוס במחאה על המחסור במי שתייה. משתתפי ההפגנות דיברו על "מהפכת הצמאים". הממשלה שיגרה את משטרת המהומות לפזר את "מפריעי הסדר" האלה, אך דאגה לאספקת מים למתחמים המגודרים ולאתרי הנופש בים התיכון ובים האדום.

כל ניסיון להשמיע ערעור על אי-הצדק של המערכת, נתקל בדיכוי משטרתי ובגניבת קולות בבחירות. אלה שניסו להצביע בעד מפלגות אופוזיציה – נרדפו בברוטליות. היה מסוכן אפילו לגשת לתחנת משטרה ולהתלונן. זו הייתה המערכת, שבה תמכו נשיאי ארה"ב עד שמובארק פרש.

המצרים סילקו דיקטטור; האם ביכולתם לסלק את הדיקטטורה? אנשי מובארק, המאיישים את המועצה העליונה של הצבא (הגוף השלטוני), עדיין אוחזים במוסרות השלטון, ולא רק באופן פורמלי. כולם צמחו במערכת שמאפייניה הם עוני, עינויים ורמיסת הזכויות של העם. טיפוסים אלה לא הצליחו לדכא את התנועה העממית, הניצבת כעת בפני האתגר: להוביל לתמורות, להן מצפה העם.

• Rabab El Mahdi, Philip Marfleet, Egypt, the Moment of Change, Zed books, 2009