מאת יוסי סגול
לפני כמה ימים ישבתי בערב במקום קטן ומקסים, שקוראים לו "המרקיה בסמטה". המקום הזה כשמו כן הוא. מכינים שם מעט מאוד סוגים של אוכל והוא נמצא בסמטה צדדית. הישיבה – על הרצפה ועל כיסאות נמוכים, האווירה נעימה וביתית, וכולם הכירו את הזמר. הוא שר שירים על חיפוש ועל מודעות רק עם גיטרה ועם מיקרופון חלש עוצמה. באי המקום, רובם ככולם, סטודנטים וסטודנטיות ממכללת תל חי. אף על פי שמדובר במכללה ולא בבית ספר, נראה כאילו יש במקום תלבושת אחידה. הסטודנטים עם שיער עד לכתף וזקנקן קצר. הסטודנטיות בבגדים רחבים. המקום הקטנטן הזה מלא בשמחת חיים גדולה.
כשישבתי שם לתומי חשבתי, שיכול להיות שכל זה יכול להיגמר. יכול להיות, שעוד מעט יחוקקו חוק שיאסור על הפעילות של המקום הזה. רשימת החוקים ההזויים, שכנסת ישראל מכניסה לרשומות, הולכת ומתארכת. הפרדה של גברים ונשים במקומות ציבוריים כבר הוכשרה בידי בג"צ, ומי יודע, אם האפשרות לא תהפוך לכפיה. חוק המחייב שידור של מוסיקה יהודית עלול לחייב את הזמר לשיר שירים כאלה על חשבון שירים, שהוא והקהל רוצים לשיר ולשמוע. חוק האוסר על מימון אמנים שלא שירתו בצבא כבר זכה ללא מעט תומכים.
חלק מהצעות החוק ההזויות האלה ייזרקו לפח, ולא יזכו ברוב הנדרש. את הן גורמות נזק כבר מעצם העלאתן לדיון ומיצירת השיח הפסול סביבן.
אני לא יודע אם הזמר ששר באותו ערב שירת בצבא, אבל אני כן יודע, שתזמורת צה"ל ערכה קונצרט משותף עם הזמר אלי לוזון, שאולי שירת בצבא, אבל הוא גם ישב בכלא. עובדה זו, כמובן, לא פסלה אותו מקבלת הכבוד הצה"לי. בבוא היום, הסטודנטים שישבו במרקיה בסמטה עלולים להפסיד מקומות עבודה נחשקים לטובת אלה שלמדו במקומות יוקרתיים בחו"ל. בישראל 2011, הנתינה שלך למדינה נמדדת אך ורק לפי השירות הצבאי שלך.
השלטונות בישראל מסרבים לקבל את העובדה שלא כל הישראלים רואים את מרכז חייהם סביב עמידה במחסומים ולחימה באויב. חלק מהם נהנים לא פחות מערב תרבותי במקום קטן ואינטימי. נותר רק לקוות, שהם שם למעלה ירשו לנו להמשיך כך בחיינו, אחרת האיום של נסראללה בכיבוש הגליל, כבר לא יישמע מפחיד כל כך.
