מאת עודד גולדרייך

    כבר כמה שבועות שאני מתלבט, אם ראוי לחשוב ולכתוב על הנושא הזה של אהוד ברק ואופורטוניזם. מצד אחד, מדובר בנושא נקודתי ואישיותי, ואילו אנו, קוראי "זו הדרך", מתעניינים בעיקר בתהליכים ו/או תופעות חברתיות. מצד שני, נראה שהעניין הנקודתי הזה משקף את ההתפתחויות בישראל בעשור האחרון ומשפיע עליהן.

    המוקד של רשימתי אינו הסיפור המיתולוגי על גנרל צעיר, שהתרברב בין מיודעיו על עתידו כראש ממשלה, תוך הבעת חוסר עניין בשאלה, מטעם איזו מפלגה. גם לא אדוש בתרגיל המבריק האחרון של הפרישה ממפלגת העבודה ושל הקמת מפלגה פיקטיבית, שכל ענינה מתמקד בשותפות בקואליציה הממשלתית. המוקד שלי הוא ההתנהלות של אהוד ברק לפני פסגת קמפ דיוויד (2000), במהלך הפסגה, ולאחריה.

    נהרות של דיו נשפכו כבר בניסיון להבין את פגישת הפסגה, שאין להפרידה ממה שקדם לה וממה שבא לאחריה. רבים מחברינו סבורים, שהפסגה עצמה הייתה תרגיל ביחסי ציבור, אשר מטרתו הייתה מלכתחילה להאשים את הצד הפלסטיני בסרבנות שלום, לייסד את תזת ה"אין פרטנר", להחליש את הלחץ הבינלאומי על ישראל, ולהרוס את "מחנה השלום" הישראלי כגורם פוליטי מרכזי.

    תמיד התקשיתי להאמין בתיאורית הקונספירציה הזאת (כמו גם בתיאוריות קונספירציה אחרות); תיאוריות קונספירציה מניחות יכולות משחק ארוכות טווח בהרבה ממה שניתן למצוא בשחקנים הפוליטיים הרגילים (ואהוד ברק אינו יוצא דופן מבחינה זאת). לדעתי, אהוד ברק יוצא דופן רק בקיצוניות של האופורטוניזם שלו. התיאוריה שלי, לפיכך, היא, שלפני הפסגה הוא הזניח את תהליך השלום עם הפלסטינים מתוך אופורטוניזם, במהלך הפסגה הוא ניסה להגיע ל"הסכם-תכתיב שלום" מתוך אופורטוניזם, ולאחריה הוא פעל כפי שפעל מתוך אופורטוניזם.

    בכל אחד מן המקרים, מדובר בהתנהגות השואפת להשגת מרב התועלת המיידית תוך חוסר מחויבות לאיזו שהיא השקפת עולם סדורה ועקרונית ותוך התעלמות מההשפעות לטווח ארוך. אכן, במועדים שונים במהלך שנת 2000, נראו צעדים שונים כנושאים תועלת מיידית מרבית. באופן לא מפתיע, שינוי רדיקאלי (ז"א, מהותי ומתמשך) של מדיניות ממשלת ישראל ביחס לפלסטינאים לא נחווה אף פעם כנושא תועלת מיידית.

    העניין האפשרי בהסבר המוצע לעיל הוא, שהסבר זה חל לא רק על אהוד ברק אלא גם על חלקים נרחבים בציבור הישראלי, ובפרט על רוב הציבור המאפיין את עצמו ככזה ש"התפקח מחברותו במחנה השלום".

    ההשתייכות של אותם "מפוקחים" ל"מחנה השלום" לא הייתה מבוססת מעולם על מחויבות לעקרונות עמוקים או על חזון ארוך טווח של יחסי שכנות, המבוססים על שלום, צדק ושוויון. לפיכך, התמיכה של ציבור זה בתהליך השלום, ברגע נתון, תלויה בשאלה, אם הוא נראה כדאי באופן מיידי או בטווח הזמן הקצר. המסקנה היא, שאין מנוס מניסיון לחנך את הציבור לעקרונות של צדק ושיווין ולחזון המיוסד עליהם.