מאת רותי סיני. פורסם באתר nrg.
כדי להבין בצורה מוחשית מה באמת חשוב לחברה הישראלית, צריך רק להסתכל על מבנה השכר הנהוג בה. למשל, ראש ממשלה בישראל – חדש או ותיק – מרוויח פי עשרה מעובד סוציאלי מתחיל. אבל מנהל בנק או חברה בורסאית גדולה משתכר פי עשרה מראש הממשלה ופי מאה מעובד סוציאלי מתחיל.
טוב שראש ממשלה מרוויח יותר מ-30 אלף שקלים בחודש, וטוב בכלל שהשכר של עובדי מדינה יהיה גבוה ככל האפשר כדי להבטיח לאזרחי המדינה שירות איכותי בכל תחומי חייו. השאלה היא מה עושה מנהל בכיר במגזר העסקי ששווה פי מאה ממה שעושה עובדת סוציאלית ופי עשר מראש ממשלה.
אולי זה בגלל השעות הארוכות שהוא עובד? כנראה שלא. גם ראש ממשלה ועובדת סוציאלית עובדים לפעמים ימים כלילות וגם בשעות הפנאי מתקשים להשתחרר ממועקות העבודה. אולי בגלל השכלתו? כנראה שלא. עובדים סוציאליים רבים מחזיקים בתארים מתקדמים מהאוניברסיטה, כמו ואף יותר מראשי המשק.
אז אולי זה בגלל האחריות? אם מנהל חברה בורסאית מובילה יקבל החלטות גרועות, אלפים רבים של משקיעים, פנסיונרים כמו גם עובדים, יאבדו מכספם. כך או כך, למנהל מובטחים מיליונים גם אם טעה. אבל גם לראש ממשלה יש אחריות. החלטות שלו יכולות לקבוע אם פנינו לשלום או מלחמה, שובע או רעב, חינוך או בורות. אם יטעה, ייתכן שיפוטר.
והעובד הסוציאלי? גם הוא חורץ גורלות – של ילדים בסיכון ושל נשים מוכות ושל קשישים, ושל נכים. האחריות עליו גדולה, גם אם זו אחריות רק לחיי האזרחים המוחלשים ביותר במדינה. אומרים על עובדים סוציאליים שהם עושים עבודת קודש. באמת? בחברה שעובדת את איל הממון?
