מאת יעל חסון, חוקרת במרכז אדוה ורכזת פורום "נשים לתקציב הוגן".

המשותף לחוקרי נוער, לעובדי קהילה ורווחה בעיריות, למי שמספק תמיכה לחולים בבתי חולים ולפקידי סעד הוא שכולם בעלי תואר ראשון לפחות בעבודה סוציאלית, שליש מהם נזקק להשלמת הכנסה מכיוון שאינו מגיע לשכר המינימום, וכתשעים אחוזים מהם הן נשים.

זוהי אולי תמצית הטרגדיה של העובדות הסוציאליות במדינת ישראל. על פי מחקר של פורום נשים לתקציב הוגן, עובדת סוציאלית בתחילת דרכה מרוויחה כ-2,300 שקל בחודש, ובעשר השנים הראשונות להעסקתה היא תרוויח פחות משכר המינימום. בשיא הוותק, עם תואר שני ותוספות מקסימליות למשכורת, תגיע העובדת הסוציאלית למשכורת "עתק" של כ-6,250 שקל.

עם האצת מגמות ההפרטה בשירותים החברתיים, הועבר חלק ניכר מהעובדות הסוציאליות לעבודה בחוזים אישיים ולפי שעות, ללא תשלום על שעות נוספות ותשלום חלקי עבור הוצאות נסיעה למשפחות שבטיפולן. מספר התיקים בהם מטפלת כל עובדת סוציאלית גדל, תקנים קוצצו ופוצלו למשרות חלקיות, ובמקביל – גדלו תחומי אחריותן. כך, עובדת סוציאלית ברשות מקומית מטפלת בממוצע ב-250 תיקים בו זמנית.

מחיר העומס על העובדות הסוציאליות הוא כבד מנשוא ומשלמים אותו, לעתים בחייהם, החלשים ביותר בחברה: נשים נפגעות אלימות, ילדים ונוער בסיכון, קשישים, מכורים ומובטלים. כאשר המצוקה והאלימות מתרחבות, נפגעת החברה כולה.

השחיקה בהכרה, במעמד ובתגמול הכספי לעובדות הסוציאליות לא מפתיעה. עבודות הטיפול היו באופן היסטורי תפקיד שנשים עשו במסגרת המשפחה ללא תגמול. חייהן של מרבית האמהות העובדות מתחלקים גם כיום ל"משמרת ראשונה" בעבודה עליה הן מקבלות שכר ומשמרת שניה  ‒ טיפול בילדים ובבני משפחה תלויים ‒ עליה הן לא מתוגמלות כספית.

גם כשעבודות הטיפול הפכו לחלק מכלכלת השוק, הן עדיין נשארו "עבודות נשיות", שאינן מתוגמלות כראוי בהשוואה לתחומי עיסוק "גבריים". לצד העובדות הסוציאליות, על המועסקות בעבודות אלה נמנות ניתן למנות אחיות, סייעות בבתי ספר ובגנים, מטפלות בילדים ובקשישים וכדומה. אל כל אלה מצטרפת ההנחה, שמי שבוחרת לעסוק בעבודה סוציאלית עושה זאת לשם סיפוק עצמי ומתוך אהבה לזולת. ולכן, לעתים המאבק לשיפור השכר ולתגמול ראוי נתפס כמעט כלא לגיטימי, מכיוון שהוא נעשה לכאורה על גב החלשים.

ישנה הנחה סמויה, שהטיפול במוחלשים הוא נטל על החברה מכיוון שהוא מהווה הוצאה תקציבית, כשלמעשה מדובר בהשקעה ברווחתה ובריאותה של כלל החברה. נוער בסיכון שישוקם יפחית את הנטל העתידי על מערכת אכיפת החוק ועל מערכת המשפט. טיפול איכותי בילדים ובקשישים יטיב עם הוריהם או ילדיהם העובדים. לפיכך, חיזוק מערכת הרווחה, ובראש ובראשונה ‒ הכרה בכך שהעובדות במערכת זכאיות לפרנסה ראויה ולתנאי תעסוקה הולמים, הם צו השעה.