מאת עקיבא אלדר, פורסם ב"הארץ".

 דווקא כשנדמה שבהנהגת הימין הניאו-ליברלי מתחילים להבין, שצמיחה כלכלית אינה תחליף לקמילה מדינית, בצמרת האגף המתקרא סוציאל-דמוקרטי מציעים לרתום את הכרכרה הכלכלית-החברתית לפני הסוס המדיני-הביטחוני. במודעות ענק שמפלגת העבודה פירסמה אתמול בעיתונים, המונח "מחנה השלום" פינה את מקומו ל"מעשה לאומי". מרצ אף היא הורידה את דגל השלום לחצי התורן, לטובת המאבק למען זכויות המגזרים החלשים בחברה.

בראיון לקול ישראל לרגל הצטרפותה למרוץ על ראשות מפלגה העבודה הזכירה ח"כ שלי יחימוביץ' בגאווה, כי "בסופו של דבר מפלגת העבודה הקימה את ההתנחלויות", וזכתה על כך בסוף השבוע לחיבוק חם ב"ידיעות אחרונות" מאסיר המחתרת המשוחרר חגי סגל.

יחימוביץ, שכורתת חדשות לבקרים בריתות עם אנשי ימין לקידום נושאים חברתיים, נתנה גט ל"מפלגות השמאל כמו מרצ". היא שלחה אותן "לקושש את תומכיהן בקרב הקהל האותנטי" ולהניח למפלגת העבודה "להיות מה שהיא צריכה להיות – מפלגה מרכזית, ציונית, סוציאל-דמוקרטית".

מרכזית?  נכון, הציבור הישראלי מעדיף מקום טוב באמצע. אבל יציע המרכז כבר מלא עד אפס מקום. בישיבתם הממושכת בקואליציה, לצד ישראל ביתנו והבית היהודי, יחימוביץ' וחבריה בעבודה העניקו לליכוד כרטיס כניסה ליציע המבוקש הזה. את רוב המקומות הפנויים תפסה קדימה, שביצרה את מעמדה כאלטרנטיבה לממשלת נתניהו-ליברמן-ברק מספסלי האופוזיציה.

ציונית? חשוב מאוד לדאוג לכך שהקופאים בסופרמרקט של התנחלות אריאל יישבו על כיסאות נוחים. אבל, כדי להבטיח שגם בעוד 20 שנה ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, צריך להגיע להסדר עם השכנים שיאפשר להעביר את הקופאים של אריאל ואת שאר תושבי ההתנחלויות המבודדות לשטחה הריבוני של ישראל.

יחימוביץ צודקת – פשוט יותר להגיד "שתי מדינות לשני עמים", מאשר להגן על עובדי קבלן. אך קל יותר להגן על עובדי קבלן מאשר על ילדים פלסטינים שגורשו מבתיהם במזרח ירושלים. אנשי העבודה יכולים ללמוד פרק בציונות מהפעילים של ארגון "עו"סים שלום" – עובדים סוציאלים שפועלים למען ערבים בלוד שבתיהם נהרסו.

סוציאל-דמוקרטית?  אכן, המאבקים נגד הכיבוש מסיחים את דעתו של מחנה השלום מעניי עירו. העיסוק בסבלם של הפלסטינים, בצד האלימות וכישלון התהליך המדיני, הרחיק את השכבות החלשות (וגם החזקות) ממפלגות השמאל. המתכון להחזרתם "הביתה" אינו ניתוקו של המצב הכלכלי-החברתי מהמציאות המדינית-הביטחונית. קשה להאמין שפוליטיקאית נבונה כיחימוביץ' אינה מבינה את הקשר בין שלום למדינת רווחה ובין חקיקה גזענית למעמדה הבינלאומי של ישראל.

כשצרכנים באירופה נמנעים מלקנות מוצרים ישראליים בשל סירובה של ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, לתעשיינים הישראלים יש תירוץ טוב להקפיא את שכרם של העובדים. כשהאו"ם יכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67' והצעירים בשכם ובמזרח ירושלים יתקוממו נגד הכיבוש, תקציב הביטחון יגדל, לא תקציב הרווחה. כשהאינתיפאדה הבאה תבריח את המשקיעים והתיירים, אנשי מעמד הביניים, אלה שמפלגת העבודה מחזרת אחריהם, ישלמו את רוב המחיר. כמו תמיד.

קודם שהודיעה על התמודדותה על ראשות העבודה, טענה יחימוביץ' ב"הארץ" ש"לפני שיוצאים לעשות שלום – צריך שתהיה מדינה" ("אשה לא טובה", 27.1). בפוליטיקה הישראלית יש מקום למפלגות נישה ולח"כים שמייחדים את מרצם לתיקון עוולות כלכליות וחברתיות, ומשאירים לחבריהם להשלים את החסר בתחום המדיני והביטחוני. ואולם, פוליטיקאית שמתמודדת על הנהגת מפלגה חשובה (עדיין?) אינה יכולה להישאר ביציע, כשהמזרח התיכון תוסס ותהליך השלום מדשדש. אין לעמדה כזאת דבר עם סוציאליזם ולא חצי דבר עם דמוקרטיה.