מאת מירב מיכאלי. פורסם ב"הארץ".

"ההתייחסות הנוכחית לשכר המנהלים היא דרך לראות לאיזה סוג של חברה נהפכנו". זה ציטוט מ-Harvard Magazine שהביא גיא רולניק ב-TheMarker  כבר במאי שעבר. ראוי לעיין בו שוב כשהממשלה מתעכבת בדיון במסקנות ועדת נאמן  להגבלת שכר הבכירים. "מפני שעולם העסקים הוא כה מרכזי בחברה האמריקאית, שיטות התגמול מעצבות לא רק את התנהגות המנהלים, אלא את התרבות והאופי של החברה שלנו.

שיטות התגמול מייצגות שינוי דרמטי בדרך שבה אמריקה מתייחסת לטבען ולמטרתן של החברות – ולתפקיד ולזהות של המנהיגים שלהן". ומה שנכון לאמריקה נכון היום שבעתיים לישראל.

הרבה נכתב על כך, ששכר הבכירים הוא סימפטום לבעיה הגדולה, שהיא: הריכוזיות. במלים פשוטות, בחברה שלנו מעט מאוד בעלי כוח וכסף גדול, היכולים לעשות כמעט כל מה שברצונם כדי להגדיל את כוחם, על חשבון הציבור.

כתוצאה, אנחנו חברה שבה הנכסים היחידים הנחשבים הם כסף, או כאלה שאפשר למכור בהרבה כסף. הכל לגיטימי להשגת עוד ועוד כסף, בכל מחיר, ועל חשבון כל אחד ואחת. חלק מהתהליך הוא שכר הבכירים: מקובל לומר, ששכר הבכירים המופרך אינו תלוי בביצועים שלהם. זאת טעות: שכר הבכירים כן קשור בביצועים שלהם, אלא שהללו נמדדים לא בהצלחת החברות שעליהן הם מופקדים, אלא בהצלחת הטייקון בעל השליטה, שממנו הם מקבלים את משכורת העתק שלהם.

מדפוק לדופק

כך קורה, שתופעת השכר המוגזם לבכירים נהפכה למופע הגרוטסקי של החברה בישראל: לא זאת בלבד שאין אמון הדדי וסולידריות, אלא שכל אחד רוצה לעבור מעמדת הדפוק לעמדת הדופק: איך אני נהפך לבעל הכוח, איך אני מצטרף לבעלי הכוח, הולך לעבוד בשבילם, לקבל מהם הרבה כסף.

כך קורה, שהבכירים האלה הם חוד החנית של תופעה הנכונה לא רק לעובדי ציבור ונבחרים, שלהם יש סיכוי טוב לעבור צד כי יש להם מה למכור – אלא גם של כל אחד כמעט. הרי הרף גבוה כל כך, גם אם אתה משתכר רק 30 אלף שקל בחודש, מי אתה בכלל?

כך קורה, שהבכירים האלה מובילים ומקדמים את הדה-הומניזציה בישראל: הם אינם מרגישים שום בעיה בעובדה שהם משתכרים חצי מיליון שקל בחודש, בשעה שאלה שהם מעסיקים ומנהלים משתכרים רק 3,800 שקל. הם מרגישים נוח מאוד לפטר את מי שעובדים בשבילם כדי להגדיל את הכנסתם שלהם ושל בעל הבית שלהם.

כשעלות העבודה היא 50% לפחות מההוצאה לחברה, חיסכון בסעיף הזה מכניס הרבה כסף לבעל הבית ולמנהל שלו. ואז הבכירים חושבים, כי לעובדים, שמתוך שמונה שעות רק שעתיים-שלוש עובדים בשביל המשכורת שלהם והיתר בשביל בעל הבית, אין חלק ב"ביצועים" של החברה שלהם.

כך קורה, שהבכירים הם השליחים המוציאים לפועל את שחיקת מעמד הביניים על ידי מעשים שדופקים את בעלי המניות בציבור, את עמיתי קופות הגמל וקרנות ההשתלמות (אם צריך) ושותפים ליצירת מצג השווא של השכר הממוצע במשק. כשיש בין 20 ל-30 אלף כאלה שמשתכרים יותר משני מיליון שקל בשנה – לעומת חצי מיליון המשתכרים בין 3,500 ל-3,800 בחודש – שכר ממוצע של 8,500 שקל הוא פיקציה. לא זה באמת השכר הרווח במשק.

כך קורה, שהבעיה הכי גדולה בשכר הבכירים היא שזאת תמונת החברה שלנו: חברה שבה גם האנשים החזקים, בעלי השכל והכישרון, אינם יכולים ואינם רוצים לראות את עצמם כמנהיגים, בעלי אחריות לעובדות והעובדים שלהם, לצרכנים שלהם הם מוכרים ולחברה שבתוכה הם פועלים, עיוורים להיותם חוליה בשרשרת המזון של בעלי הכוח האמיתיים, המשתמשים בהם כדי להעצים את כוחם – ומעדיפים להיות צייתניים הדואגים רק לעצמם.