מאת דב חנין
מכל המאבקים החברתיים ומאבקי העובדים המתנהלים בישראל, אין מאבק מוצדק יותר מאשר מאבק העובדים הסוציאליים.
אם מישהו היה צריך הוכחה או המחשה למידת הצדק שבמאבק הזה, די לקרוא ב"ידיעות אחרונות" (16.2), את סיפורה של מיה חזקאל מרעננה, עובדת סוציאלית, היודעת מתי היא מתחילה את יום העבודה שלה, אבל אינה יודעת מתי היא תסיים אותו: היא עובדת בלא פחות מ-7 מקומות עבודה, 72 שעות בשבוע, ובסוף החודש מביאה הביתה 6,500 שקל בלבד. ובהמשך, סיפורים קשים נוספים על נ', העובדת כעובדת סוציאלית במרכז רפואי גדול בתל אביב ומנקה מדרגות כהשלמת הכנסה. על שירה שטראוס-הראל, עובדת סוציאלית שמטפלת בניצולי שואה, אבל צריכה להשלים הכנסה כמדריכת התעמלות אירובית וכשחקנית בפרסומות.
כל עובד סוציאלי שלישי מקבל השלמת הכנסה לשכר המינימום. עובד סוציאלי מתחיל מקבל בממוצע במשך עשר שנות עבודתו הראשונות, השלמת הכנסה לשכר המינימום, גם אם הוא צובר שעות השתלמות רבות ומתקדם בדרגות.
שכר העובדות הסוציאליות לא עודכן מזה 17 שנה. שכרה של עובדת סוציאלית מתחילה הוא, קשה להאמין, 2,299 שקלים. המשמעות היא, שגם לאחר התקדמות בסולם הוותק והדרגות, העובדת נאלצת לקבל השלמת הכנסה ולהתקיים משכר מינימום, העומד היום על 3,850 שקל. גם אפיקי הקידום מוגבלים מאוד. אחרי 40 שנות ותק, השכר הממוצע עומד על 5,458 שקלים.
שכר מביש זה אינו תואם את ההשכלה ואת ההכשרה המקצועית של העו"סים, ובוודאי אינו הולם את העבודה היומיומית המאומצת של העובדות הסוציאליות בשטח.
העובדות הסוציאליות דורשות להעלות את שכרן ולהצמידו למדד; לגבש הסכם קיבוצי חדש, המבוסס על טבלה הוגנת ומכבדת; ולבטל את הפערים הקיימים היום בין מגזרים שונים של עובדות סוציאליות.
הפערים בין קבוצות שונות של עובדות סוציאליות הם פרי תהליכי הפרטה, שהובילו להעברת חלקים משמעותיים מהשירותים החברתיים בישראל לידי חברות ועמותות פרטיות. באמתלה של "התייעלות", הממשלה התנערה מאחריותה לפתרון בעיות חברתיות והעבירה מערכת חברתית מובהקת לטיפול בידי גורמים פרטיים. ממחקרים עולה, כי 75% מהעובדות הסוציאליות היוצאות לשוק העבודה מועסקות על-ידי גורמים פרטיים, רובן – ללא הגנה חוקית על שכרן או על תנאי העסקתן. כדי לזכות במכרזים, העמותות והחברות הפרטיות מוזילות עלויות גם במחיר של פגיעה בתנאי ההעסקה של העו"סים, ובמקרים רבים – גם על חשבון השירותים שהם נותנים.
מספרם של האנשים החיים בעוני במדינת ישראל הולך וגדל. אך למרות זאת אין שינוי משמעותי במספר התקנים המוצעים לעובדות סוציאליות. מצב זה גורם לכך שהנטל והעומס על העובדות הולך וגדל. ובו בזמן, השכר ותנאי העבודה מדרדרים.
ברמה החברתית, לעבודת המניעה ולהתערבות הטיפולית של העובדים הסוציאליים נודעת חשיבות גדולה מאוד בהתמודדות ראשונית עם הבעיה. כאשר ההתערבות הראשונית לקויה, הבעיה מחמירה, ואז נוצר צורך בטיפול אינטנסיבי יותר. במילים אחרות, חוסר השקעה מצד המדינה בשלבים הראשונים של הבעיה, עולה לנו, בסופו של דבר, יותר, גם במחירים אנושיים וגם במחירים כלכליים.
המצב החמור, אליו נקלעו העובדות הסוציאליות מחייב התייצבות חד-משמעית של שר הרווחה לצידן ותמיכה בלתי-מתפשרת בתביעותיהן. נחוצה תמיכה ברורה בדרישתן להוציא צו הרחבה, שיחיל את ההסכם הקיבוצי של העו"סים על כלל העוסקים והעוסקות במקצוע זה. כמו-כן צריך להגביר את הפיקוח, האכיפה והענישה לגבי עמותות, המעסיקות באופן הסותר את חוקי העבודה. במקביל, חיוני להעניק תמיכה להקמתם של ועדי עובדים בעמותות המעסיקות עובדים סוציאליים.
המועצה לעבודה סוציאלית, שהיא הגוף המקצועי העליון בתחום, זקוקה לחיזוק. על המועצה להגביר את מעורבותה בתחום הפיקוח וקביעת הסטנדרטים לרמת השירות, שמגישים העובדים הסוציאליים.
