מאת שלומית אבני, מנהלת את מחלקת תושבים בעמותת רופאים לזכויות אדם, שהשתתפה בכנס "עזה-שדרות: ממשבר לקיימות" שנערך בשבוע שעבר.
השבוע התכנסו תושבים ופעילים, אנשי אקדמיה וארגונים שונים מהגדה, מעזה ומישראל לשלושה ימי כנס שכותרתו "עזה-שדרות: ממשבר לקיימות". הכנס שהתקיים במכללת ספיר שבשדרות ביקש, לדברי מארגני הכנס, "לחפש מענה לצרכי האזור ולקדם חלופות בריאות וברות קיימא למשבר הפוליטי-חברתי-כלכלי המתמשך… ולתכנן צעדים ראשונים לקראת יצירת עתיד אחר לאזור". ומה מלמדת הזכות לבריאות על ההווה והעתיד של אזור עזה-שדרות?
שלוש שנות חיים מפרידות בין תושב אזור המרכז לתושב הדרום. זה קשור בעובדה שתושב הדרום עני יותר, משכיל פחות, פוגש יותר אבטלה. כשיחלה תושב הדרום, ויזדקק למערכת הבריאות, הוא יפגוש פחות רופאים, פחות אחיות, פחות מכשור. סביר יותר, בהשוואה לתושב המרכז, שבזמן אשפוזו "יאוחסן" במסדרון המחלקה הפנימית. היום כולם כבר יודעים (האומנם?) שלחיות בפריפריה עולה לך בבריאות.
אבל גם בתוך הפריפריה הבדלים משמעותיים. דינו של תושב עומר אינו כדינו של תושב באר-שבע, שבמרכזה בית החולים סורוקה, שדינו אינו כשל תושב מצפה-רמון, אופקים, שדרות או דימונה. בלא מעט ישובים בדרום, אין רופא בשעות הערב המוקדמות ואי אפשר לקפוץ למוקד ב-22:00 בערב עם ילד חולה. בדרום חיים יהודים לצד ערבים, בדואים החיים בעיירות קבע מהעניות בישראל – דוגמת רהט, וביישובים בלתי מוכרים שאין בהם לא מים ולא חשמל.
גם כאן, במרחק נגיעה חיים זה לצד זה הורים עם סיכוי גבוה יותר לילד בריא, לצד הורים עם סיכוי גבוה יותר לילד שיסבול מאנמיה, משקל-נמוך, בעיות בהתפתחות התקינה. בדרום, ימותו 3.8 תינוקות יהודים בהשוואה ל-10.5 תינוקות מוסלמים לכל 1,000 שיחיו. בעזה כבר מדובר ב 17.7 תינוקות שימותו על כל 1,000 שיחיו.
יש קוראים המחרחרים בבוז בהתייחס לנתונים – הרי במצרים תמותת התינוקות גבוהה יותר בהשוואה לעזה, אז מה הם רוצים? שיגידו תודה. אפילו עצם הזכרתם של החיים בעזה לצד תושבי הדרום מעצבנת חלק מהקוראים, החושדים מיד בכנות ההזדהות עם הדרום. וגם משמאל, אפשר למצוא את המחרחרים המתרעמים על הצגת תושב הדרום לצד תושב עזה, כי הרי זו לא השוואה לגיטימית, אין מה להשוות בין חרדות קסאמים של ילד משדרות לילד רעב מעזה.
אילו בחדר ההמתנה במחלקת יולדות היו ממתינות זו לצד זו, אם ממרכז הארץ, אם תושבת הדרום ואם מעזה ובחדר היה שלט המצביע על סיכויי התמותה והחולי של הילד אותו הן נושאות, האם זה היה מייצר אמפתיה? אפשר להאריך בדיבורים על דקלרציות ואמנות וחוקים המחייבים לזכויות אדם בסיסיות ולשוויון, אבל עוד קודם צריך לבדוק מתי עטינו על עצמנו ברדס מעוור ומעקר מרגש ומהיכולת לאמפתיה בסיסית של אדם לאדם – האדם הקשיש, האדם העני, תושב הפריפריה, תושבת עזה?
כולם רוצים להיות חלק מהכפר הגלובלי – לנהל שיחת נפש בצ'אט עם חבר הילדות בארה"ב, לייעל את העסק עם עובדים זולים וזמינים
מהודו, לשלוח את הילדים ללמוד סינית וקוריאנית להחזיק דרכון אירופי ולהרגיש אמריקה, "טעם החיים". משהו במרוץ הגלובלי, לצד ההזדמנות שהוא חובק לאדם אוניברסאלי, בעל זכויות אוניברסאליות, יוצר גם ניכור ללוקאלי.
70 הק"מ המפרידים בין הדרום הגיאוגרפי והחברתי לבין מרכזה של ישראל מהווים גבול של ממש, בתנאי חיים ואף בחיים. בקרוב יבקשו מהיורדים לדרום להצטייד בדרכון. ובין שדרות לעזה? נראה שזה כבר מסע חוצה גבולות של זמן וחלל; מצד שני, המזרח התיכון מבשר מהפכות, אולי גם כאן?
