מאת אבירמה גולן. פורסם ב"הארץ".
היום אמורה הוועדה לענייני חקיקה של הכנסת לאשר לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק "איסור הטלת חרם" – עוד הצעה היסטרית, מבית מדרשם של הימין ודליה איציק, שמבקשת לגונן על מדינתנו הקטנטונת והחלשה, המותקפת מבית ומחוץ.
"חוק זה", מסבירים מנסחי ההצעה, "מטרתו להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים, המוטלים על המדינה, אזרחיה ותאגידים בה מחמת הקשר שלהם למדינת ישראל", ובכלל זה "האזור הנמצא בשליטת ישראל לרבות יהודה ושומרון". לפי החוק המוצע "אין ליזום חרם על ישראל, לעודד השתתפות בו, או לספק סיוע או מידע במטרה לקדם אותו".
אין בעיה, אפוא, בחרם צרכנים חרדי על מרכולים שפתוחים בשבת, או על סוחר שבניו משרתים בצה"ל – גם אם יביא להתמוטטותם הכלכלית. אולי גם לא בהחרמת יצרני פרוות, למשל. העבירה היחידה היא "חרם על מדינת ישראל", ולמעשה – על ההתנחלויות, שרוב החרמות בארץ ובעולם מתייחסים לתוצרתן.
כיוון שכך, הצעת החוק – שוודאי אינה חוקתית ואולי אפילו לא חוקית (אפשר לערוך רשימה אינסופית של חירויות שהיא פוגעת בהן) – מנוגדת אפילו להסכמים בינלאומיים שעליהם חתומה ישראל, ובראשם הסכם ההצטרפות ל-OECD וההסכם עם האיחוד האירופי, המחייבים סימון מוצרים והפרדה בין כלכלת ישראל לכלכלת השטחים.
אבל גם מי שסבור שחרם צרכני לגיטימי בעוד שחרם אקדמי הוא מכשיר נבזי, הפוגע בבטן הרכה של ההשכלה בישראל ולא מזיז אבן מחומת הכיבוש – לא יוכל לתמוך בחקיקה שכורכת חרם כזה עם החרמה בלעדית על ההתנחלויות, או סותמת את פיו של כל מי שמפגין או מתבטא נגדן.
כי אם החוק יעבור – וסיכוייו לא מבוטלים חרף מחאת ארגונים רבים, ובראשם קואליציית נשים לשלום והאגודה לזכויות האזרח – זה מה שיקרה. כותב טוקבק המתלונן, למשל, על המעמסה הכלכלית שגורמות ההתנחלויות, יהיה צפוי לתביעה ממתנחל שיוכל לטעון שהטוקבק קידם חרם על מוצריו. הכותב ייקנס ב-30 אלף שקלים לפחות, והתובע לא יצטרך להוכיח את הזיקה בין הכתוב לבין הנזק. שלא לדבר על כותבי מאמרים ומביעי דעות ברדיו ובטלוויזיה.
הזוי? לא לעומת הסעיף הבא: "ראה שר הפנים, כי אדם שאינו אזרח או תושב ישראל פועל בניגוד לסעיף 2, או קבעה הממשלה ברוב חבריה, כי אדם כאמור מטיל חרם על מדינת ישראל, רשאי שר הפנים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לשלול לאותו אדם את זכות הכניסה לישראל לתקופה של עשר שנים לפחות". אז מה? קן לואץ' יתחנן שיכניסו אותו לפסטיבל הסרטים בחיפה ולא ייתנו לו?
בזמנים אחרים אפשר היה לסמוך על ועדת חוקה חוק ומשפט שתדחה על הסף התנסחויות מביכות כאלה. לא בימים אלה. שאלות של חוקיות וחוקתיות, חופש ביטוי וזכויות אדם מתגמדות עתה למול המטרה, שהגדרתה המעוותת – "הגנה על מדינת ישראל" – מקדשת את האמצעים.
מאחורי מטרה מוצהרת זו מסתתרת מטרה בעייתית יותר. ליוזמי החקיקה המפוארת של השנים האחרונות – חוק הנכבה, חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה, חוק שלילת האזרחות ("חוק בשארה") וועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגונים – אין למעשה כל עניין בשאלות של חוקיות וחוקתיות. כל מה שהם רוצים הוא לעשות דה-לגיטימציה של המחאה והדעה הפוליטית, ולהפחיד.
אזרחי ישראל מתקשים אמנם להבחין בקשר בין החוקים, המתייחסים, לכאורה, לעניינים ולציבורים שונים, אבל לאונס האלים שהחקיקה הזאת מבצעת בספר החוקים תוצאות הרסניות, ואלה – הממוטטות את יסודות הדמוקרטיה הישראלית – יפגעו לבסוף בכולם ללא הבחנה.
