מאת עודה בשאראת, סופר, בעל טור שבועי ב"אל-איתיחאד" ומזכיר חד"ש לשעבר.
אם כדי להכות על חטא די ללעוס חסה, ולא כובעים, כמנהג גויים חסרי רחמים, הרי גל של וידויים עוד ישטוף את האזור. וידויים של בעלי כוונות טובות וכאלה עם כוונות אחרות. אחרי מהפכת הנילוס כדאי קודם להאכיל חסה את מי שהשליטו את הקונצפציה של "או-או": או דיקטטורה מושחתת, או משטר דתי קיצוני מטורף.
גם אני, בתורי, אתחיל ללעוס חסה, רק עלה אחד או שניים, כי כרבים מבני גילי בשמאל הייתי מדוכדך, ולא שיערתי שהשחר כה קרוב. הנחמה היא, שהפסימיות היתה כנראה גם מנת חלקו של גדול משוררי מצרים, עבד אל-רחמאן אל-אבנודי, שממרומי שנותיו קרא השבוע בהתפעלות: "מתברר שעודך יפה, מולדת". המהפכה הפתיעה והממה אותו עד כדי כך, שהוא פונה לדור הצעיר: "תמה אני, מאיפה למדת את המאבק?" ומתוודה: "תרשה לי, אבל זה משגע".
ההפתעה אינה טמונה בכך שצעירים יצאו לרחובות. ההפתעה, וסליחה דוד אל-אבנודי, טמונה בכך שצעירים אלה למדו איך להיאבק. גם אותי הדבר משגע; איך הבינו צעירים אלה שאת המשטר הזה אפשר להביס רק בדרכי שלום. וכך כשהתפתחו תגרות, אפילו שוליות, בין מתנגדי המשטר לבין תומכיו, חצצה קבוצה גדולה של מארגנים בין הנצים והדהדה הקריאה "סלמיה.. סלמיה" (בדרכי שלום). זו תורת המהפכה החדשה בצעקה אחת.
הצעירים האלה, בלי לעבור מלחמות גרילה, בלי שמנהיגיהם יתנוונו בבתי הסוהר, ולפני גדולי המהפכנים בעולם, הבינו, שאסור לתת למשטר, על מאות אלפי חייליו ושוטריו המצוידים במיטב הטכנולוגיה האמריקאית, לגרור את ההמונים לזירה שלו, זירת המאבק המזוין, שבה רק המשטר ינצח. ואחרי "סלמיה… סלמיה" עטפו המפגינים את החיילים באהבה, וכך החזירו לצבא את מחויבותו לעם, לא למדכאים.
הקריאה הזאת הביאה מיליונים לכיכרות ב"יום שישי של העזיבה", ושבוע אחר כך מספר כפול. וכך סולק הרודן. אם היתה הסיסמה מוחלפת באחרת כמו "מאבק מזוין" – היה המשטר מטביע את הכיכרות בדם. כדי לשמור על מהפכה לבנה היה על הצעירים לסבול ולהבליג, לנוכח התקפות השלטון והעובדה ש-300 צעירים קיפחו את חייהם.
זכויות היוצרים למאבק עממי שייכות לפלסטינים, שב-1987 פתחו במרי אזרחי. את האינתיפאדה הראשונה דיכא הצבא תחילה בשבירת עצמות, ודי מהר עבר לשימוש בנשק חי. ואילו באינתיפאדה השנייה הועברה המלאכה לידי הצלפים. וכך בחודש הראשון של האינתיפאדה נורו ונהרגו מרחוק, כי רחוק מהעין רחוק גם מהלב, מאה פלסטינים, ושום ישראלי לא נהרג.
מסתבר, שבצד הישראלי אין מבינים את המלה הערבית "סלמיה". ואולי יתרגמו המזרחנים, באובייקטיביות מעוררת השתאות, את המלה ל"אטבח אל-יהוד". כי מה ערבי יכול לצרוח? בישראל עצמה נהרגו באוקטובר 2000 13 אזרחים ערבים, בלי שסיכנו שום שוטר. אבל למה ללכת רחוק בהיסטוריה? לכו ביום שישי לבלעין ותמצאו שם עולם והיפוכו. מצד אחד "סלמיה… סלמיה", ומצד אחר – ניחשתם נכון – "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
