מאת תמר גוז'נסקי

בהתרגשות ובהזדהות קיבלנו, שוחרי הדמוקרטיה והצדק החברתי בכל מקום, את נצחונו של העם המצרי, פרי הפגנות ענק והתגייסות חסרת תקדים של ההמונים במשך 16 ימי מאבק נחושים. פרישתו הכפויה של מובארק וצעדים שכבר ננקטו נגד כמה מראשי שלטונו, סיפקו את הדרישה המיידית של המפגינים והשובתים, שצהלו בכיכרות הערים.

אולם הדחתו של מובארק, החשובה כשלעצמה, אין משמעותה, שהשלטון במצרים עבר לידי כוחות אופוזיציה. הפקדת השלטון בידי שר ההגנה טאנטאווי, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, מסמנת כשלעצמה את המשכיות האופי המדיני והכלכלי-חברתי של השלטון הקודם.

בלתי-אפשרי לשער במדויק, אלו צעדים ינקטו ראשי הצבא בחודשים הקרובים. התנהגותם בימי ההפגנות מצביעה על האפשרות של הנהגת שינוי מסוים בסדרי השלטון. הכוונה, למשל, לביטול מצב החירום, לצמצום מנגנון הדיכוי המשטרתי (אשר מנה 1.5 מיליון איש – פי 3 ממספר אנשי הצבא), למתן אפשרות של פעילות חוקית למפלגות האופוזיציה, לעריכת בחירות בפיקוח בינלאומי. במילים אחרות, הצבא עשוי לאמץ מודל ליברלי יותר של חירויות אזרח, אך מבלי לוותר על תפקידו המוביל במדינה – מודל המזכיר את מבנה השלטון בתורכיה.

אולם נכון לרגע זה, לא נראה, כי ראשי הצבא והמועמדים לנהל את ענייניה של מצרים (עמרו מוסא, בראדעי) מתכוונים לסטות מהקו הפרו-אמריקאי והניאו-ליברלי, שאיפיין את מדיניות מובארק. כדי שעל סדר היום של מצרים יעמדו הנושאים המהותיים של מבנה הכלכלה והחברה, נחוצות התחזקות משמעותית של תנועת הפועלים העצמאית, של מעמד העובדים המאורגן, ושל ברית מאבק בינו לבין האיכרים העניים, הסטודנטים והאקדמאים הצעירים. סימנים מעודדים היו השביתות ההמוניות בשלהי שלטונו של מובארק (ר' ע' 3). לכך יש להוסיף גם את הצורך בחיזוק כוחות השמאל, שיציגו בפני העם המצרי חלופה מהותית למדיניות ההפרטה והתלות בארצות-הברית.

המהפך השלטוני במצרים ובתוניסיה, שהושג בלחץ אדיר מלמטה, מצד ההמונים, עשוי לסמן את תחילתה של תקופה חדשה ביחסי השלטון והעם בעולם הערבי בכלל. סימנים לכך הן ההפגנות באלג'יריה ובתימן, המציגות אף הן את הדרישה לדמוקרטיה. לכן צפוי, שמשטרים אוטוקרטיים מסוימים ינסו להקדים תרופה למכה ולבצע אי-אלה שינויים בכיוון של הענות לדרישות פוליטיות וכלכליות.

לעומת זאת, אין כרגע סימנים לשינוי בעמדת השלטון הצבאי הנוכחי במצרים לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. דובר הצבא הודיע, כי מצרים תקיים את כל ההסכמים הבינלאומיים, לרבות הסכם השלום עם ישראל. אך מזה אין להסיק דבר, לגבי עמדת מצרים לגבי פתרון השאלה הפלסטינית.

פורמלית, מצרים הכירה תמיד בזכותו של העם הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש הישראלי ולכונן מדינה עצמאית בגדה וברצועה, שבירתה – ירושלים המזרחית. אך בפועל, מצרים נתנה גיבוי מלא למהלכים האמריקאיים-ישראליים, שיצרו סחבת מכוונת בטיפול בנושא. מצרים השלימה בפועל עם ההתנחלויות ותרמה את חלקה בכפיית המצור על רצועת עזה. גם מלחמת עזה האחרונה לא הובילה את מצרים לשנות את עמדתה זו.

הרשות הפלסטינית, שאימצה את הגישה (לה הטיף מובארק), לפיה התלות המדינית והצבאית בארה"ב היא האופציה היחידה, ניהלה את המשא-ומתן עם ישראל (כאשר זה נוהל) ברוח זו, ונתנה יד לצעדים כגון "מפת הדרכים" והקפאה זמנית של ההתנחלויות. זו הסיבה, שהדחתו של מובארק התקבלה אצל ראשי הרשות הפלסטינית בחשש.

בתנאים הקיימים, אם המדיניות הפלסטינית הרשמית תמשיך לדשדש במרחב שתחמה לה המדיניות האמריקאית הרשמית, נתניהו יוכל להשלים את כהונת ממשלתו מבלי להידרש לקבלת החלטות כואבות כלשהן.

לכן האינטרס של שוחרי השלום והעצמאות הלאומית בישראל ובפלסטין הוא לנצל את התמורות שהתחוללו, כדי לקדם מערכה עממית נגד המשך הכיבוש ולמען שלום ישראלי-פלסטיני צודק ויציב.