הרחק מן העין, בדרום הרחוק, מתנהלת לה מזה חמישה שבועות שביתת ענק במפעלי ים המלח. 1500   עובדי החברה שובתים כבר למעלה מחודש, במאבק על תנאי שכרם ונגד כוונות ההנהלה לפגוע במועצת העובדים .

שביתה ממושכת זו כבר הסבה להנהלת המפעלים הפסדי ענק של מאות מיליוני שקלים. הספקים והחברות העובדות במפעלי ים המלח ספגו הפסדים, וגם אנחנו, העובדים, משלמים מחיר כבד במאבק הזה על זכויותינו. למרות כל זאת, בתקשורת כמעט ולא מאזכרים את השביתה. ידיעות בודדות בכלי התקשורת האלקטרוניים, זהו. שקט. האם הציבור אדיש לשביתה הזו? האם התקשורת נרדמה?

אפשר שהסיבה היא מקום המאבק. אחרי הכל, הדרום רחוק. אולי זה קשור לדרך המאבק. השביתה שלנו, עובדי מפעלי ים המלח, היא שביתה כחוק – בלי חסימת כבישים, בלי אלימות ובלי טריקים תקשורתיים. מאבק ענייני, שמתנהל ליד שולחן המשא ומתן, אליו כפה בית המשפט את ההנהלה להגיע.

אולי האדישות נובעת מנושא המאבק. עובדי מפעלי ים המלח אינם אומללים קשי-יום, אלא עובדי כפיים גאים, המשתכרים שכר ראוי על עבודתם הקשה והמפרכת. המאבק הוא על שמירת תנאי השכר האלה – נגד כוונת ההנהלה לכרסם בהם כדי להאדיר את רווחי הבעלים. אולי אלה כל הסיבות האלה יחד.

העובדים השובתים במפעלי ים המלח אינם מסכנים. לא נצטלם ליד מקררים ריקים – כי המקררים שלנו אינם ריקים. אנחנו נלחמים על שמירת החלק המגיע לנו ברווחים היפים של המפעלים ועל שמירת הזכויות שצברנו כדין.

זה לא מאבק של אומללות, אלא מאבק על זכויות. עיננו אינה צרה ברווחים שעושים האחים העופר, המנכ"ל עקיבא מוזס ושאר המנהלים – אבל אנחנו תובעים את חלקנו, כמי שבזכות עבודתם הקשה והמפרכת, הביאו לרווחים האלה.

עוד על מאבק עובדי ים המלח:

http://www.maki.org.il/he/component/content/article/88/10293