מאת דן יהב

חנה כץ וארז צפדיה (עורכים), מדינה מפקירה מדינה משגיחה, ת"א, רסלינג, 2010, 390 ע'.

הספרות האקדמית העוסקת במדיניות חברתית בישראל דלה יחסית. מכאן חשיבותם הרבה של המאמרים בקובץ שערכו חנה כץ וארס צפדיה. המאמרים מטפלים בהפקרת אוכלוסיות נחשלות ומוחלשות מחד גיסא, ובהשגחה האינטנסיבית על הדרתם וקיפוחם מאידך גיסא.

לכאורה, הפקרה סותרת השגחה. אך החוקרים והעורכים מבהירים, ששני תהליכים אלה יכולים לדור בכפיפה אחת ואינם מייתרים זה את זה. (בנושא זה: יהודה שנהב, פתח דבר, "תיאוריה וביקורת" מס' 30, 2007.)

התקופה הנחקרת בקובץ – השנים 2008-1985, תחילתה באימוץ הדגם הניאו-ליברלי (הסכם "ייצוב המשק" 1985) וסופה – במשבר הגדול, שפקד את הדגם הזה.

שנות השמונים של המאה שעברה היו שנות המהפך מהדגם של מדיניות רווחה, כלומר, מתפיסת המדינה כארגון האחראי לאספקת שירותי-רווחה לאזרחים, לדגם השיורי, שבו המדינה מתנערת מאחריותה זו ומותירה את האזרח לגורלו וכנזקק לסיועם של ארגונים ועמותות. וזו המדינה המפקירה את אזרחיה. המדינה מחזקת את מדיניות ההפקרה באמצעות הפרטה של חברות ושירותים ממשלתיים לידי הטייקונים, אילי ההון.

"המדינה המשגיחה" היא מכלול מנגנוני הדיכוי שמפעילה המדינה כלפי קבוצות לאומיות ואתניות שונות וקבוצות חברתיות חלשות אחרות.

מרבית המאמרים בקובץ מוקדשים לבחינת הקשרים בין ריבוד חברתי, בינוי אומה וניאו-ליברליזם, ולהשלכותיהם על הסולידריות החברתית.

כלכלת שוק ורמיסת זכויות

רמיסת חופש הפרט ורמיסת הדמוקרטיה מתבצעת בידי תאגידים דורסניים, העושקים את העובדים באמצעות חיסול העבודה המאורגנת והמעבר להעסקה באמצעות חוזים אישיים. מול התהליכים הגורמים להתפרקות חברתית, מפעילה המדינה "כוחות משגיחים", כדי להמשיך ולתת גיבוי לכלכלת השוק הפראית. המדינה מגבירה את הפיקוח על החברה, על מנת שאזרחיה לא יכריזו מרי נגד השלטון.

הרבדים האתניים המוחלשים הם אלה החווים בעיקר את ההיבט הדכאני של ההשגחה המדינתית, רבדים אלה כוללים ערבים, בדווים, אתיופיים , עולים חדשים, ועוד.

בספר ארבעה שערים, וכל שער מציג פן ייחודי של יחסי "הפקרה-השגחה" ביחס כלפי קבוצות מוחלשות. השער הראשון מפענח את מרכיבי מדיניות ההפקרה וההשגחה וכך את הסוציולוגיה החדשה של הריבוד החברתי באוכלוסייה הישראלית. השער השני דן בטכנולוגיות השלטוניות המבססות את תהליכי ההפקרה-השגחה, בעיקר בהימנעות מטיפול רציני בפערים החברתיים-כלכליים. השער השלישי עוסק בשיח המדיניות כמקור ללגיטימציה ליישום הטכנולוגיות הנקוטות (שיח מגדרי). והשער הרביעי מטפל בכמה אוכלוסיות מודרות: חולי הנפש, הקשישים, העובדים הזרים, חסרי הבית ועוד.

הטענה המסכמת של העורכים חריפה ביותר: "כולנו החצר האחורית של ישראל". הם מתריעים, כי בשתיקתם ובאדישותם, נותנים האזרחים בישראל את ידם למדיניות ההפקרה-השגחה.

בין אזרחות להדרה

יאיר בוימל מנתח במאמרו את תהליך ההפקרה-השגחה כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל. אוכלוסייה זו מודרת מכל "הטוב המשותף" וממעגלי החברה הישראלית. יחד עם זאת, היא מוכלת דה יורה במסגרת האזרחית הפורמלית הישראלית. בוימל מביא נתונים ממחקר של חנא סוייד ורג'א חורי על המצב הכלכלי-חברתי של המיעוט הערבי בישראל, שפרסם בינואר 2007 המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי. לפי המדדים של האו"ם, הכוללים את רמת החינוך, מצב הבריאות והתוצר הלאומי הגולמי לנפש, המיעוט הערבי נמצא במקום ה-66 מתוך 177 מדינות, בעוד שאוכלוסיית ישראל בכללותה נמצאה במקום ה- 22. 90% מאזרחי ישראל הערבים חיים בישובים עניים, המדורגים בידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשלושת האשכולות הנמוכים בקרב הרשויות המקומיות, זאת לעומת 7% בלבד מקרב האזרחים היהודיים החיים ביישובים עניים.

בצד ההפקרה של האוכלוסייה הערבית, שתוארה לעיל, הפעילה המדינה מערכות דיכוי כלפיה. מערכות אלה הגיעו לשיא בדיכוי האלים של המחאה במסגרת אירועי אוקטובר 2000.

בחודשים האחרונים ממומשת מדיניות זו בהריסות החוזרות ונשנות של הכפר הבדווי הלא-מוכר אל עראקיב. יעלה לבנת-רענן, במאמרה: "שלטון קולוניאלי על אזרחים", מנתחת את מצבם של תושבי הכפרים הבדווים הבלתי-מוכרים. תושבים אלה שייכים לקבוצת ה"בלתי ראויים". הם אינם נתפסים כאזרחים ומוצגים תדיר בניגוד מושלם ל"ראויים" – חברי קיבוצים ומושבים ובעלי חוות בודדים. אוכלוסייה זו מונה כ-86 אלף נפש חיה ב-45 כפרים שלא זכו להכרה, ולכן לא הוכנו עבורם תוכניות מתאר כלשהן. מסיבה זו אין הם יכולים להשיג היתרי-בנייה וכל המבנים שלהם נחשבים "בלתי חוקיים".

22 החוקרים בתחומי הגיאוגרפיה, סוציולוגיה, מדעי- המדינה, מנהל ומדיניות ציבורית, משפטים, עבודה סוציאלית, פוליטיקה וממשל, מציגים בספר נקודת ראות ביקורתית חשובה על המפה החברתית של ישראל.

המאמרים בקובץ מנתחים את מצבן של הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית, שהן אלה שגם מופקרות וגם מושגחות, לרבות מבקשי-מקלט אפריקאים, חולי-נפש, קשישים, חד-הוריות, מובטלים. הם מספקים מידע ביקורתי חשוב לגבי הטכניקות שנוקטת המדינה בהפקרתם, בהדרתם ובהשגחה עליהם, כדי "שלא ירימו ראש".