מאת מירון רפופורט. פורסם ב"הארץ".
מרחק נגיעה של העט מהנייר. זה המרחק שהפריד בינינו לבין הסכם שלום עם הפלסטינים, אם נאמין למה שמספר אהוד אולמרט בזיכרונותיו, המתפרסמים בהרחבה בגיליונות יום שישי של "ידיעות אחרונות". אולמרט הגיש לאבו מאזן הצעה ש"הפלסטינים לעולם לא יקבלו יותר הוגנת" ממנה, והפלסטינים, כדרכם, סירבו. הישראלים יודעים בעל פה את המחזה הזה. אהוד ברק העלה אותו לראשונה בקמפ-דייוויד, אולמרט המחיז אותו מחדש: הישראלים מציעים הכל, הפלסטינים מסרבים, לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. נרטיב מוכר ובטוח.
מסמכי "אל-ג'זירה" שופכים אור יוצא דופן על האופן שבו התנהל ומתנהל המו"מ עם הפלסטינים. בלי ספינים ציניים ומוכתבים מראש נוסח אהוד ברק בקמפ-דייוויד, בלי כותבי זיכרונות שזוכרים בדיוק את מה שנוח להם לזכור. דיאלוג יבש: זה אמר ככה, ההוא טען ככה, ההיא שתקה ככה. בלשון המעטה אפשר לומר, שהמסמכים האלה לא מיטיבים עם התזה הישראלית של "נתנו הכל ולא קיבלנו כלום". אולמרט הוא מתעד מהסוג הישן, מספר שאנחנו צריכים להסתמך על הזיכרון שלו כמקור אמין. בעייתי, אבל גם הוא מוסיף משהו לפאזל.
אולמרט מספר, שלפני שהגיש לאבו מאזן את המפה הנדיבה, הוא התייעץ עם גורמים רבים. עם האמריקאים, עם אגף התכנון של צה"ל, עם "מומחה למפות", שאתו ישב "כמה ימים קודם". עם גורם אחד הוא לא ישב על המפה. עם הפלסטינים. הפגישה עצמה עם אבו מאזן התקיימה במעון ראש הממשלה ברחביה ב-16 בספטמבר 2008. אולמרט לא מזכיר זאת בזיכרונות שלו, אבל לתאריך הזה יש משמעות. ביום המחרת היו אמורות להתקיים הבחירות לראשות קדימה, שהוכרזו אחרי שאולמרט הודיע על כוונתו להתפטר בעקבות פרשת טלנסקי. את ההתפטרות עצמה הגיש אולמרט חמישה ימים מאוחר יותר. לא היה צריך להיות חנן קריסטל כדי להבין, שהמפה שהגיש אולמרט לא שווה את המפית שעליה העתיק אותה אבו מאזן מאוחר יותר. לפי אחד ממסמכי "אל-ג'זירה", מ-6 באוקטובר אותה שנה, בוש עצמו אמר לאבו מאזן ש"זה בלתי אפשרי להגיע להסכם עם אולמרט".
המפה עצמה היא קטסטרופלית. לא רק לפלסטינים. גם לישראל. צריך תואר שני בבצלאל כדי לשרטט את המפה המוצגת לצד הזיכרונות של אולמרט ב"ידיעות אחרונות". שלוש אצבעות חולות פרקינסון שמתפתלות ומגששות את דרכן עד קרני שומרון, אריאל ומעלה אדומים. רחמים על מי שיישאר לגור שם, מוקף מכל עבר בטריטוריה פלסטינית. היא גם בלתי סבירה בעליל. ירושלים כולה, מזרח ומערב, צבועה בכחול, חלק ממדינת ישראל. רק בור מוחלט יכול לחשוב שיש איזשהו מנהיג פלסטיני ומוסלמי שמסוגל לקבל מפה כזאת. אולמרט אמנם טוען שבעל פה אמר לאבו מאזן שהשכונות היהודיות יישארו בידי ישראל והערביות בידי פלסטין, אבל במפה אין לכך זכר.
כל המופרכות של הצעת אולמרט מגולמת בדרך שבה היא הוצגה לאבו מאזן. וכך מתאר אולמרט את מה שקרה רגע אחרי שהציג בפני אבו מאזן את המפה: "אבו מאזן אמר לי כי איננו יכול להחליט מיד והוא זקוק לזמן… 'תן לי את המפה כדי שאוכל להתייעץ עם חברי', אמר לי. 'לא', השבתי לו, 'קח את העט ותחתום עכשיו.. אל תהסס… גם עוד חמישים שנה לא תקום בישראל ממשלה שתציע לך את מה שהצעתי'".
כלומר, אבו מאזן מקבל מפה שאמורה לקבוע את גבולות המדינה הפלסטינית לנצח, והוא אינו מורשה להתייעץ עם היועצים שלו, אינו מורשה אפילו לקחת עותק ממנה כדי לישון עליה לילה, הוא חייב לקחת את העט ולחתום כאן ועכשיו. זה לא משא ומתן. זו סחיטה באיומים, דון קורליאולמרט. עדיף כבר היה להניח על השולחן ראש של סוס. אז אבו מאזן בטח היה מבין ולא מחמיץ את ההזדמנות לשלום.
