מאת דב חנין

הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, שיזמתי עם חברי בסיעת חד"ש, עוסקת בשוויון הזדמנויות ומניעת אפליה במקום מגורים. הרעיון המרכזי בהצעת החוק – איסור אפליה במקום מגורים של אדם מחמת מינו, השתייכותו הלאומית, גילו, מעמדו האישי, היותו הורה, דתו, ארץ מוצאו או נטייתו המינית. החוק קובע הוראות מדויקות איך המנגנון הזה של איסור האפליה צריך להתבצע, אבל מרכז החוק איננו הפרטים, אלא רעיון השוויון.

הצעת החוק הזאת מצטרפת לשורה של חוקים, העוסקים בשוויון הזדמנויות. מטרת החוק היא להבטיח, שכל אדם המחפש דירה – יזכה ליחס שווה והוגן, ותינתן לו ההזדמנות להתקבל למקום המגורים בו הוא חפץ לחיות, עם האנשים עמם הוא חפץ לחיות.

בכך, קובע החוק עקרון חשוב ויסודי, שצריך וחשוב לשמור על אפשרות שווה ופתוחה לכל אדם לגור בכל מקום שירצה.

אדם שמתכנן לרכוש קרקע ולהקים עליה בית יכול בהחלט לצפות שבעלי הנכס ידרשו ממנו ערבויות לגבי מהימנות או אישורים לגבי מהימנות. אבל זה בלתי נסבל שהוא יידרש למסור פרטים אישיים לא רלוונטיים, ועוד פחות מכך – שפרטים לא רלוונטיים ישמשו חסם ליכולתו של אדם להתגורר במקום מסוים בתחומי המדינה.

אנחנו היום נמצאים במציאות עגומה, שבה הרעיון הזה של שוויון בסיסי של האזרחים בזכות למגורים הוא רעיון מאוים, הוא רעיון ששמים עליו סימן-שאלה.

אומרים לנו: 'נפרד יכול להיות גם שווה'. לאלה הטוענים זאת אזכיר, כי ב-17 במאי 1954, אישר בית המשפט העליון של ארצות-הברית את ההחלטה המפורסמת בתביעתו של הכומר בראון נגד אפליית שחורים ברישום לבית ספר. זו הייתה ההחלטה הראשונה של נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, אחרי מינויו לתפקיד. הוא הוביל את בית המשפט העליון של ארה"ב לפסק-דין חשוב ועקרוני, שבו השופטים קבעו פה אחד, כי separate but equal is not equal – נפרד אבל שווה, לעולם אינו שווה. אם אנחנו רוצים לקיים משטר של שוויון, עלינו לאפשר לאנשים את הנגישות המלאה למשאבים לא במסלולים נפרדים, אלא במסלולים אוניברסאליים.

כאשר שומעים את ההתנגדויות להצעת החוק שיזמתי, נדמה לי, כי בישראל חזרנו במנהרת הזמן 115 שנים אחורה – לימים שבהם בארצות הברית שלטה הלכה אחרת, שהאמריקאים היום מאוד מתביישים בה. זו ההלכה של פסק הדין של פלסי נגד פרגסון, שקבעה שמותר להפריד (בין לבנים לשחורים) ועדיין לשמור על השוויון.

זכותו של אדם לא לרצות לגור במקום מסוים. כך, למשל, אני לא אבחר לגור בשכונת מאה שערים בירושלים, למרות שבשכונה זו התגורר סבי המנוח. אך בהצעת החוק אין מחייבים אזרח לגור במקום מסוים, אלא מותירים בידיו בחירה חופשית לגיטימית. המטרה של הצעת החוק איננה לייצר מנגנונים מלאכותיים, אלא להגן על העיקרון, לפיו לכל אזרח שמורה הזכות לבחור מקום מגורים, ולא להיות מופלה לרעה בנגישות שלו למקום המגורים, בו בחר לגור.

דווקא כעת חייבים לפעול נגד האפליה במגורים, ולא להסתפק בגינוי. קראנו את מכתבי הרבנים, שאסרו על מכירת דירות או השכרתן לערבים. שמענו גם על חרמות ונידויים כלפי מי שמעז להשכיר את דירתו לערבי.

מול לחץ חברתי כבד על מי שעושה את המעשה המובן לכאורה מאליו ומשכיר דירה לסטודנט ערבי בצפת – זה הזמן לחוקק חוק שיתערב וימנע אפליה.

כצפוי, הממשלה התנגדה להצעת החוק בנימוקים פורמליים של הגנה על זכות הקניין, וגם גייסה ב-26 בינואר 59 ח"כים, כדי להסירה מעל סדר היום.