מאת יוסי סגול
הלב יוצא אל הבחור, שנורה למוות בלב הטיילת בתל- אביב. בתחילת האירוע, כשדווח על הירי, עוד לא היה ברור האם הרקע לכך הוא לאומני או פלילי. בהתאם לכך, קצב זרימת הידיעות בתקשורת בנושא היה גבוה. כאשר התברר, שהרוצח לא ביצע את זממו עקב שיקולי דת או לאום, האירוע כבר כמעט שלא עניין את אמצעי התקשורת. המשפחה והחברים של הנרצח נשארו עם העצב והכאב; נפגעי הירי נשארו עם הפציעות; ושאר האזרחים נשארו עם האדישות ועם האלימות הגואה.
לציבור בישראל ולתקשורת יש סרגל, הקובע את עוצמת הדיווח על מעשי ירי דקירה ואלימות. כאשר מדובר באירוע על רקע לאומני, המעשה מדווח בתדירות גבוהה, וכולנו זוכים לשמוע, עד כמה ההרוג היה איש טוב שדאג לעזור לכולם. אך כאשר הרצח מתרחש על רקע פלילי, מדברים בחדשות על כך, שההרוג היה מוכר למשטרה. ואז, מעבר לצער על קורבן הרצח, המשפחה נאלצת להתמודד גם עם הסטיגמה של בן עבריין. וישנה גם קריצת עין ממלכתית, שלמשטרה יש עכשיו עבריין אחד פחות להתמודד איתו.
על הרוגי הטרור בכבישים, על הנרצחים בתוך המשפחה, ועל אזרחים רגילים, שנרצחו בעת שהלכו לתומם ליד יעדי חיסול של העולם התחתון – לא שומעים הספדים מרגשים בתקשורת. פוליטיקאים זועמים אינם נשבעים על קברם לנקום ברוצחיהם, וכולם עוברים לסדר היום.
מדינת ישראל היא מדינה אלימה. האלימות הפנימית במדינה היא מסוכנת, מפילה חללים רבים ופוגעת באיכות החיים של כולם. שאך למרות הנזקים הכבדים הנגרמים בעטיה, רשויות המדינה מזניחות את הטיפול בה. השילוב בין אדישות השלטון לבין אדישות התקשורת, מוביל בעקבותיו גם להשלמה של הציבור עם התופעה המתפשטת של האלימות הפנימית.
אין לנתק את האלימות היומיומית בתוך ישראל מהאמצעים המופעלים בשטחים, כלפי הפלסטינים. אמצעים אלה אלימים כשלעצמם, והם כוללים עוצר, סגר, מחסומים, 'סיכולים' והפצצות מהאוויר של שכונות צפופות שלמות.
אחר עשרות שנים של הפעלה יומיומית של אמצעים אלימים בשטחים, אין להתפלא על כך, שהאלימות בישראל מרימה את ראשה. דוגמא לכך המקרה של המאבטח, שתפקידו לכאורה למנוע מגורמים מסוכנים לנהוג באלימות, ואשר נהג באלימות לא פחות מהם.
