מאת ד"ר ענת מטר, עומדת בראש העמותה למען האסירים הפלסטינים. פורסם ב"הארץ".
יונה אברושמי שוחרר השבוע מהכלא לאחר 27 שנות מאסר. הוא נידון למאסר עולם על רצח פוליטי, לאחר שב-10 בפברואר 1983 השליך רימון אל הפגנת מחאה שקיימה תנועת שלום עכשיו. אמיל גרינצוויג נהרג, ותשעה מפגינים נוספים נפגעו.
12 שנים לאחר מכן נקצב עונשו של אברושמי ל-24 שנות מאסר. כמה שנים לפני שחרורו הוא החל לצאת לחופשות, למעט בחצי השנה האחרונה, אז נשללו חופשותיו בשל בעיות משמעת חמורות. בעיות דומות אף מנעו ממנו את השחרור המוקדם שנקבע לו על ידי ועדת השחרורים.
אין זה השחרור הראשון של אסיר שהורשע ברצח פוליטי, נידון למאסר עולם ואז נקצב עונשו. עונש מאסר העולם של אנשי "מחתרת הטרור היהודית" נקצב שלוש פעמים, והם שוחררו לאחר כשבע שנות מאסר בלבד; עונשו של דוד בן שימול – שהורשע ברצח אדם אחד ופציעת עשרות לאחר שירה טיל לאו על אוטובוס שהסיע ערבים – נקצב פעמיים, ולבסוף הוא שוחרר לאחר 11 שנות מאסר, בעקבות החלטה על שחרור מוקדם; יורם שקולניק, שרצח בדם קר ערבי כפות, נשפט למאסר עולם, ולאחר שזה נקצב פעמיים, שוחרר בתום שבע שנים. לא חסרות דוגמאות נוספות. למעשה, אברושמי – כנראה לא בבת-עינה של המערכת – ריצה שנים רבות הרבה יותר מן המקובל בפשעים פוליטיים מסוג זה.
בדיון שנערך לפני שנים אחדות במכון ון-ליר אמר שר המשפטים לשעבר, משה שחל, שמבחינתו מי שהיה כלוא במשך עשרים שנה כבר ריצה את עונש מאסר העולם. שחל צודק. טוב שהנוהג בישראל אינו זהה לזה האמריקאי, שם נתפש מאסר העולם – הנקרא באנגלית "מאסר לכל החיים" – כמאסר לכל החיים, פשוטו כמשמעו. הנוהג הישראלי מותיר תקווה, אור של ממש בקצה המנהרה, אור שעשוי לעצב את כל שנותיו של האסיר בכלא, לעזור לו לשמור על שפיותו, על צלם אנוש – משימה לא טריוויאלית.
ואולם, נוהג קציבת מאסר העולם אינו מוחל בישראל על כל האזרחים שהורשעו ברצח פוליטי. למעשה, הוא אינו מוחל אפילו על אזרחים שכלל לא הורשעו ברצח. כאשר המורשעים הם פלסטינים – גם אם הם אזרחי ישראל ממש כאברושמי, בן שימול ושקולניק – משתנה התמונה מן הקצה אל הקצה. הנה, גם מוחמד זיאדה ומוכלס בורגאל הורשעו בהשלכת רימון על אוטובוס. אלא שבמקרה שלהם הרימון לא התפוצץ, ואיש מנוסעי האוטובוס – חיילים כולם – אפילו לא נשרט. על זיאדה ובורגאל הושת עונש מאסר עולם; זה של זיאדה לא נקצב מעולם, ואילו זה של בורגאל הומר ל-40 שנות מאסר.
השניים מרצים את עונש המאסר שלהם כבר יותר מעשרים שנה, ואור בקצה המנהרה אין. על חופשות, אגב, אין מה לדבר כאשר המדובר באסיר פוליטי פלסטיני – אזרח ישראל או לא. אם כך נוהגת המערכת – שירות בתי הסוהר, בתי המשפט, שר המשפטים ונשיא המדינה – באסירים שלא פגעו בזבוב, אין להתפלא על כך שעונשם של אסירים פוליטיים ותיקים שכן הורשעו ברצח אינו נקצב. ניקח לדוגמה את וליד דקה, אזרח ישראלי שנידון למאסר עולם בשל חברותו בחולייה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם. מ-1986 ועד היום, 25 שנה, הוא יושב בכלא. עונשו לא נקצב, אף שהוא מפרסם את השקפותיו בגנות המאבק האלים בכל עת.
מהו שורש האפליה השיטתית בין אסירים פוליטיים יהודים ופלסטינים? משהו שעליו יכולנו ללמוד שוב בימים האחרונים, כשהתבשרנו על הצעתה של יו"ר הקואליציה, ח"כ ציפי לבני, להעניק את בקה אל-גרביה כמתנה לרשות הפלסטינית. קביעתי שדקה, תושב בקה אל-גרביה, הוא אזרח ישראלי, היא הרי פורמלית בלבד: אזרחי ישראל הפלסטינים אינם נתפשים כאן באמת כאזרחים במלוא מובן המלה, אלא כמטרד מאיים.
זו הסיבה לכך שווליד דקה, מוכלס בורגאל, מוחמד זיאדה וחבריהם ממשיכים להילחם על צלם האנוש שלהם בחשכת הכלא, ללא אור בקצה המנהרה, בעוד שיונה אברושמי יוצא לחופשי.
