המפלגה הקומוניסטית הישראלית אבלה על מותה של חברת המפלגה הוותיקה ביותר, המנהיגה והמדריכה, אשת הכתיבה והמעשה הפוליטי.

ב-27 ביולי נדם לבה של רות לוביץ', שבמשך עשרות שנים נטלה חלק פעיל ומוביל בהנהגות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, חד"ש, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל, תנועת הידידות ישראל ברית-המועצות, הוועד הארצי למען השלום וארגונים רבים נוספים. היא כתבה ופרסמה מאות מאמרים ורשימות בביטאוני מק"י, והייתה העורכת הראשית של השבועון "זו הדרך".

רות לוביץ' הייתה מנהיגה מיוחדת במינה: אישיותה הכובשת וחיוכה התמידי הלכו יד ביד עם יכולת נדירה של ניתוח פוליטי וכישורי מנהיגות יוצאי דופן. מנהיגותה הקרינה תבונה, מסירות, חום, איכפתיות ורגישות לכל אדם. מעולם לא עברה לסדר היום על תופעות של גזענות, דיכוי ואפליה והייתה לוחמת בלתי-נילאית למען זכויות העמים, למען כינון מדינה פלסטינית בצד ישראל, למען זכויות האדם, למען שוויון האישה ולהגנת הילדים.

רות נולדה בווארשה בשנת 1906 והגיעה לארץ בשנת 1929. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה במחתרת, ומאז ועד ליום מותה הייתה חברת המפלגה. במהלך שנות פעילותה במחתרת נעצרה כמה פעמים ונכלאה, בין היתר, בכלא הנשים בבית לחם.

בעת שהייתה במחתרת, הקימה משפחה עם זרח לוביץ', עמו חלקה חיים סוערים של פעילות פוליטית וידידות עמוקה עד למותו בשנת 1984. יחד גידלו את בניהם – איתן ודוד.

רות לוביץ' מילאה תפקידים מפלגתיים רבים, וביניהם – חברת הוועד המרכזי של מק"י (משנת 1948), חברת הלשכה הפוליטית של מק"י (בשנים 1990-1969) ויו"ר ועדת הביקורת המרכזית של מק"י. במשבר שפקד את המפלגה בשנת 1965, התייצבה יחד עם מאיר וילנר ותופיק טובי במערכה לשמירת אחדותה היהודית-ערבית של המפלגה ובהירותה הרעיונית והפוליטית.

פעלה רבות לקידום מעמד האישה. נמנתה עם מקימות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות (היום – תנד"י). ב-1952 נבחרה לכהן כמזכירה כללית של הארגון, ומאוחר יותר כיהנה כנשיאת התנועה. כיהנה עשרות שנים בסיעה הקומוניסטית במועצת ההסתדרות ובנעמת, וכן בפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.

את מסירותה לרעיונות הסוציאליזם ביטאה בכתיבתה, וגם בפעילותה למען סולידריות בינלאומית. נמנתה עם מקימי "ליגה וי" – הארגון להגשת סיוע לברית המועצות במלחמתה בנאצים, ובהמשך – עם מקימי תנועת הידידות ישראל-ברה"מ וחברת הנהגתה. כאות הוקרה לפעילותה, העניק לה הסובייט העליון בשנת 1971 את אות לנין. בשנת 1984 ראה אור ספרה "קורותיה של ידידות", שכתבה לציון 40 שנה לתנועת הידידות.

הקדישה לא מעט מאמצים לאיסוף חומר על תולדות המפלגה, חבריה ומנהיגיה, וייסדה בפועל את הארכיון ההיסטורי של המפלגה. במקביל, פעלה בשיטתיות לקליטת צעירים במפלגה ולקידומם כלוחמים מסורים למען עולם ללא מלחמות, דיכוי, ניצול ואפליה.

בשנת 1985 פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי המרתק "בחרתי לחיות במאבק", שהפך זה מכבר למקור כוח ויידע לצעירים, המצטרפים למפלגה הקומוניסטית.

האפילוג לספרה, הוא מעין סיכום אישי. הנה קטע מהאפילוג, שבו רות לוביץ' מדמיינת שיחה עם הנערה, שהיא עצמה הייתה יובל שנים קודם לכן, בעת שבחרה להצטרף למפלגה הקומוניסטית:

"האם לא טעית, נערה צעירה? האם בחרת נכון, נערה?

עם היד על הלב, בלי ליפות ובלי לשקר – כן! אני בחרתי נכון, לא טעיתי, דרך זו הייתה בתוך תוכי.

האם היו אכזבות?

ודאי שהיו.

האם כך תיארת לך את החיים?

לא כך תיארתי לי אותם. תיארתי לי אותם טובים יותר, יפים יותר.

אך לא התאכזבתי. אמונתי נשארה ביסודה אותה האמונה. רק פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא.

האם זה כואב?

היו שנים שכאב, עכשיו כבר לא. הבינותי שדרוש לכך זמן רב, מעבר לחייו של דור, מעבר לחיי.

אילו התחלתי הכל מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה.

אך ביסוד הייתי הולכת באותה הדרך, בדרך המרקסיזם–הלניניזם. אני מאמינה בה כעת לא פחות, אלא יותר מאשר אז…

אל יתרעמו עלי בני, נכדי וידידי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו. אני אומרת: אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים…"

(פרטים על מועד הלוויה – יפורסמו)