מאת תמר גוז'נסקי

"יריית האקדח שהרגה את הפורץ מחמוד גנאיים והרשעת ה'אנס' סאבר קאשור עלולות לסמן בפועל את קץ הנורמליות ואת השתלטות הטירוף" – כתב השופט בדימוס בועז אוקון ("ידיעות אחרונות", 21.7).

הטירוף הגזעני, עליו מדבר אוקון, מבטא זילות מפחידה מצד המשטרה בחיי אדם ובזכויות אדם.

השוטר שחר מזרחי הורשע בהריגתו של  אזרח ערבי, חשוד בגניבת רכב, בירי בראשו מטווח אפס, בעת שלא נשקפה סכנה לחיי השוטרים. בית המשפט המחוזי הרשיע את מזרחי והטיל עליו מאסר של שנה וחצי בלבד. פרקליטות המדינה ערערה, והרכב של בית המשפט העליון, בראשות הנשיאה דורית בייניש, החמיר את הענישה למאסר של שנתיים וחצי. בעקבות הפסיקה, פתחה המשטרה, בניצוחם של השר לביטחון פנים אהרונוביץ ("ישראל ביתנו"), ושל המפכ"ל כהן במסע למען השוטר ההורג ונגד בית המשפט העליון. וכאן שורש האיום המסוכן.

באין ספור משפטים וועדות חקירה הוכח, כי שוטרים משקרים, כפי ששיקר שחר מזרחי בעדותו בבית המשפט המחוזי, שעה שניסה להתחמק מהאישום בהריגה בטענה, שנשקפה סכנה לחייו. ועדת אור כתבה מסמך חשוב ביותר על האפליה של האזרחים הערבים ועל הדעות הקדומות כלפיהם. אך כאשר שר בממשלה יוצא חוצץ נגד בית המשפט העליון ומודיע, כי יפעל להשגת חנינה לשוטר שירה והרג אזרח לא חמוש; וכאשר ראש הממשלה, שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה ממלאים פיהם מים, ולא יוצאים בגינוי חריף להרג אזרח בידי שוטר ובהגנה חד-משמעית על הפסיקה – אנו עדים למה שאוקון כינה השתלטות הטירוף.

אולם גם מערכת המשפט, שבמקרה של שחר מזרחי פסקה נגד ההוצאה להורג של אזרח, לא חפה מגישות גזעניות. רק כך אפשר להסביר את פסק הדין, שהרשיע את סאבר קאשור באונס, רק משום שבעת קיום יחסי מין בהסכמה עם יהודיה הציג את עצמו בשם "דודו", ולא הבהיר לה שהוא ערבי. אירוע, שמקסימום אפשר היה להגדירו כמעשה מרמה, הפך מקרה אונס  בידי "עבריין מתוחכם", רק משום שהגבר הוא ערבי והמתלוננת – יהודיה.

המשותף למסע להגנת השוטר שחר מזרחי, שהרג ערבי בירי בראשו, ולהרשעתו של סאבר קאשור באונס הוא – דעות קדומות גזעניות נגד ערבים, המשתלבות היטב במדיניות. הכוונה למדיניות, הרואה בערבים בכללם בני אדם מסוכנים, המאיימים על שלומם וביטחונם של האזרחים היהודים, ולכן אינם ראויים להגנה על חייהם ועל זכויות האדם שלהם. הרי לפי נתונים שפרסמו ארגונים לזכויות אדם, בעשור שחלף הרגה המשטרה באירועים שונים (גניבה, חיפוש חשודים) לפחות 40 אזרחים, רובם ככולם ערבים.

במקריות מבחינת לוח השנה, אך כלל לא במקריות לגופו של עניין, באותו שבוע, שבו עסקה התקשורת בהרחבה בפסקי הדין ביחס לשחר מזרחי ולסאבר קאשור, אישרה הכנסת, בקריאה שנייה ושלישית, הארכה נוספת של התיקון לחוק האזרחות, המונע במפורש מתן אזרחות לבני/בנות זוג פלסטינים מהשטחים, שנישאו לאזרחים ישראלים. וכך תרמה הכנסת (הימנית ביותר בתולדות ישראל) את תרומתה למסע הגזעני באמצעות חקיקת חוק האזרחות הגזעני.

הח"כים של חד"ש, שנימקו את הסתייגויותיהם לחוק האזרחות – מוחמד ברכה, עפו אגבריה וחנא סוייד – ביקרו בחריפות את הניסיון החוזר להצדיק את האיסור על אזרח ערבי להקים משפחה לפי בחירתו בנימוקים של "ביטחון המדינה". כל ניסיון, אמרו, להפוך נושאים של דמוגרפיה לדגל פוליטי, נגוע בגזענות, בטיפוח שנאה ובמסע רדיפות כלפי האזרחים הערבים.

גזענות היא מחלה קשה ביותר, וגזענות המטופחת ומלובה בידי מוסדות שלטון כמו המשטרה, שופטים ומערכת החינוך, ובידי התקשורת – היא מחלה חריפה עוד יותר.

נכון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד ברקע הגזענות הגואה, ונכון שהגזענות משמשת בידי השלטון כלי להשגת תמיכה במדיניות הסיפוח וההתנחלויות. אך אין פירוש הדבר, שיש לדחות את המערכה לביעור הגזענות עד לאחרי השגת השלום. המערכה להגנת המרחב הדמוקרטי מפני דעות ומעשים גזעניים אינה סובלת שום דיחוי.