מאת יוסי סגול

    בתום מלחמת לבנון השנייה, טען עמיר פרץ, אז שר הביטחון, שאם היה באפשרותו, היה משקיע בנדל"ן בצפון, כי לאזור מחכה צמיחה רבה. השם עמיר פרץ הולך ונשכח, וגם הנדל"ן הצפוני עדיין מחכה לפריחה.

    באזור אצבע הגליל יש לא מעט מבצעים והטבות, המיועדים למשוך קונים פוטנציאליים בעזרת מחירים נמוכים, יחסית. ניתן לקנות בו בית גדול צמוד קרקע בסכום שספק אם יספיק לדירת 3 חדרים באזורים הומים יותר במדינה. נוסף לכך, בעלי שכר משכבות הביניים זוכים בהנחה ניכרת במס הכנסה, וקיימות הטבות נוספות. אבל למרות כל המאמצים, אין הסתערות של קונים על הבתים.

   המשפחות לא באות צפונה בגלל סיבות רבות, אך קודם כל בגלל בעיות תעסוקה. אין בנמצא מקומות עבודה טובים. גם מי שמצליח למצוא עבודה טובה וראויה לשמה, לא יכול להביט מהחלון החוצה ולראות עבודה טובה נוספת, המחכה לו. לא קל להתחייב למקום מגורים, כאשר אתה תלוי לגמרי במקום עבודה יחיד, שאם תיאלץ לעזוב אותו – תיאלץ גם לעזוב את האזור.

    מי שרוצה לגור בצפון ולנסוע נסיעה ארוכה לעבודה, הנמצאת במרחק רב מהבית, לא יכול לעשות זאת בעזרת תחבורה ציבורית ראויה לשמה. תדירות האוטובוסים באזור אצבע הגליל דלילה מאוד. במקביל, הממשלה מעלה את מחירי הדלק. לכאורה, צעד טוב וירוק, אבל כל עוד לאנשים עובדים כמוני אין בנמצא אוטובוס המגיע למקום העבודה, אין ברירה, אלא להמשיך לנסוע ברכב פרטי העולה יותר.    לכן, מי שרוצה לראות נהירה של משפחות וצעירים מהמרכז אל הפריפריה, ייאלץ להמתין בסבלנות.

    ובמחשבה שנייה: כאשר רואים את המחיר הסביבתי הכבד, שתושבי רצועת החוף משלמים, אולי זה לא כל כך נורא, אם שרי ביטחון מעדיפים לגור במגדל קומות תל-אביבי על פני וילה קרובה למים.