מאת אורי רם, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מתבסס על דברים שנאמרו בכנס על "ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה", מטעם המכללה החברתית ובחסות קרן רוזה לוקסמבורג, ביום שני שעבר. לעיון נוסף ראו אורי רם: "הגלובליזציה של ישראל" (רסלינג 2005) ויחד עם דני פילק (עורכים): "שלטון ההון" (הקיבוץ המאוחד וון ליר 2007).

באחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד "ריכוזיות ההון". בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של "הארץ", "דה-מרקר", נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הרתמותו למערכה. זוהי תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל. מבקרים שונים משמאל, כולל אנוכי, מצביעים כבר שנים על המידה המופרזת של ריכוזיות ההון בישראל, שהינה תוצאה ישירה של מדיניות ההפרטה והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית שאומצה על ידי האליטה הישראלית מאז 1985. מנקודת ראות דמוקרטית, מערכה זאת היא חשובה ויש לברך עליה ולקוות כי אכן תוביל להגבלות מסוימות על ריכוזיות ההון, היוצרת מוקדי שליטה בלתי-דמוקרטיים בישראל. עם זאת, בדברים שלהלן ברצוני לחשוף דווקא את המגבלות של תפנית זאת בשיח האליטות.

אני במקצועי סוציולוג של כוח וגם סוציולוג של ידע, ואני מבקש לפענח שאלות של כוח באמצעות שאלות של ידע. כלומר להבין את האופן שבו הדיבור על המציאות מעצב את המציאות – קוראים לזה ניתוח שיח, ואני אציע כאן שש הערות על השיח החדש של ריכוזיות ההון.

הערה מס' 1 אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ 25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש "פרט" ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה…, כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך – מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על – נקרא לזה – "התאגדה". למה אין לנו את המלה המתאימה? כי מלים לא רק מצלמות מציאות אלא גם מעצבות תודעה, ובמקרים רבים תודעה שאינה מתאימה למציאות, כלומר ידע המסונן או מסולף על ידי הכוח.

הערה מס' 2 מתייחסת לשיח החדש; לאופן שבו מוגדרת ומוסברת הבעיה החברתית החדשה, ומוצעים לה פתרונות. ובכן הבעיה מוגדרת כאמור כ"ריכוזיות ההון". וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם ה"ריכוזיות" ולא ה"הון". עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ"הוניות הריכוז" במקום "ריכוזיות ההון". באופן כזה, מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת – על "ההוניות" של הריכוז. לעומת מה? למשל לעומת ה"ציבוריות" של הריכוז. למה זה חשוב? כי אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, "דה-מרקר" ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר – או אפילו לטפח – את ההון הציבורי.

הנחת העבודה היא ששיח ההפרטה ניצח. ולכן שאלת הציבורי לעומת הפרטי כבר אינה עומדת על סדר היום. השאלה היחידה שהשיח הנוכחי ממסגר לדיון היא השאלה של איזה הון פרטי – מרוכז יותר או מרוכז פחות. מדברים על X משפחות עשירות ששולטות בהון; מדברים על X תאגידים שמרכזים בשרשור או בפירמידה שליטה עסקית עצומה. ואני רוצה לשאול האם X כפול שניים, או שלושה או עשרה יעזור למשהו או למישהו? למי יהיה יותר טוב אם יהיו 300 משפחות במקום 30 משפחות? ואם יהיו 10 בנקים גדולים במקום 5 בנקים גדולים? או 20 קונגלומרטים במקום 5?

הערה מס' 3 לכאן נכנס מושג מפתח נוסף בשיח הדומיננטי המתהווה – מושג התחרות, ומושג קשור לו — מושג הצרכנות. תחרות טובה יותר מריכוזיות. זה כלל האצבע של השיח הישן והחדש גם יחד. טובה למי? לצרכנים. עוד מושג מפתח של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. הבעיה היא רק שהצרכנים הם גם עובדים. והתחרות רעה לעובדים, כי היא גוררת את השכר למטה. אז איך מתגברים על הסתירה? יש כמה דרכים שבהם אפשר לסייע לצרכנים בו בזמן שמזיקים לעובדים – שהם אותם אנשים. דרך אחת היא לגרום לכך שהיצרנים והצרכנים אכן לא יהיו אותם אנשים. כלומר, ליצור פלחי שוק, בתוך המדינה או מחוץ לה, שבה העובדים אינם חלק מה"ציבור" – ציבור האזרחים ויצרנים, וכן ניתן להוריד את השכר מאוד בצד אחד, ולפזר את הרווח בצד שני – כך שנוצרת שכבה רחבה של צרכנים שאינם יצרנים. זהו בעצם "מיקור חוץ" קולקטיבי של כל נושא יחסי הון ועבודה. שמיטת המסגרת הפוליטית המשותפת שלהם, באופן שבו ההון כבר אינו מחויב אפילו לפשרה עם העבודה – כמו שהיה במדינת הרווחה. דרך אחרת היא ליצור מנגנוני אשראי ופיננסיזציה המנותקים מהכלכלה המטריאלית והופכים למעין כלכלת קזינו או כלכלה וירטואלית. כלומר יצירת בועה צרכנית – מה שהוביל כידוע למשבר האחרון. ולבסוף, בנושא התחרותיות המשרתת את הצרכנים – הגדרת ה"טוב" שהתחרותיות יוצרת היא הגדרה של טוב אטומיסטי, של רציונליות אינדיבידואלית; אבל הגדרת "טוב" ציבורית היתה יכולה לספק טוב יותר ליותר אנשים. חשבו על חינוך, בריאות, סביבה וביטחון – ועל ההבדלים בין צריכה אינדיבידואלית של כל אלה – כפי שההפרטה הניאו-ליברלית מטפחת; לעומת צריכה ציבורית המשרתת גם את היצרנים וגם את הצרכנים של אותם טובין, כנהוג במדינות הרווחה המפותחות.

הערה מס' 4 מאפיין נוסף חשוב של השיח הציבורי על ריכוזיות ההון הוא מה שאקרא לו "סינדרום השקשוקה". הנושא הקרוי הון ושלטון עולה בזמן האחרון לכותרות למכביר. הסרט המדובר "שיטת השקשוקה" וחקירות משטרה מדוברות כגון "פרשת האי היווני" או "פרשת הולילנד", הם ביטויים של שיח ההון והשלטון. אבל שימו לב לשיח – הדגש הוא על ו' החיבור. יש הון ויש שלטון והשאלה היא האם הם פועלים באופן חוקי – האם יש מקרים של שחיתות, של עבירות שוחד, של טובות הנאה אישיות, של העדפות ניתנות, של השפעות יתר… וכיוצא בזה. מבקר המדינה נדרש לסוגיה זאת ואמר שיש תחושה בציבור שיותר מדי אנשי הון מסתובבים במסדרונות השלטון. אבל "מסתובבים במסדרונות" זאת לא הבעיה. הבעיה היא לא הון ושלטון (עם ו' חיבור) אלא שלטון ההון – עם ה' הידיעה. שלטון ההון הוא לא תפקיד המתבצע באופן לא חוקי או לא ישר. להפך – הבעיה היא דווקא ששלטון ההון מתבצע באופן חוקי וישר. קוראים לו מדיניות ניאו-ליברלית והפרטה. הפרטה היא הפרדה בין הציבור לבין ההון שלו, ההון שהוא אגר במשך 100 שנות ציונות וההון שהוא מייצר יום יום. זהו בעצם גזל של הקופה הציבורית. אבל מה מוגדר כמדיניות ומה מוגדר כגזל זאת שאלה של שיח.

הערה מס' 5 מתייחסת לעצם התנודות בשיח. מה פשר יצירת האליטות נגד ריכוזיות ההון? ובכן, מדובר ביצירת "בעיה חברתית". כלומר העלה לתודעה, הגדרה והפצה של תופעה הנתפשת כבעייתית וגיוס תמיכה ציבורית למענה מסוים לבעיה. והרי אין "בעיה" שקיימת באופן "אובייקטיבי" – מעבר להנחות ומוסכמות מסוימות וסוכנים חברתיים בעלי עניין. עובדה היא שהבעיה הנידונה לא נתפסה ככזאת בשיח הציבורי הרחב במשך 25 שנים ובוודאי לא על ידי הדוברים המובילים את השיח היום כגון בנק ישראל, "הארץ" ו"דה-מרקר" או בנימין נתניהו – מי שבמשך 25 שנים אכן מובלים את מהלך ההפרטה בתרועה גדולה. ובכן מדוע דווקא עכשיו? וכיצד להסביר את המהפך? ומיהו הוא בעל העניין?

עוד על הכנס שנערך השבוע על ידי המכללה חברתית-כלכלית:

http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7641