מאת ניבה לניר, פורסם בעיתון "הארץ".

מאז החורף, לא רק מגדל הפעמונים של אוגוסטה ויקטוריה משקיף על שייח ג'ראח. על אחד מבתי השכונה הציבו דייריו היהודים חנוכיית ברזל צבועה אדום, מתנשאת ואדנותית, כמו התנהלותם בשכונה בחסות מחסומי המשטרה.

בשבוע שעבר, בהפגנה מול בתי המריבה, שאלתי את פרופ' חנוך גוטפרוינד מדוע הוא בא לשם בכל שבוע. "דגל שחור של עוול מתנוסס מעל שייח ג'ראח", אמר. בבית פתחתי את "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. חיפשתי משהו ולא מצאתי. ובינתיים קראתי את "תחום המשולש". "ידעת", כתב אלתרמן על עצמו אחרי טבח כפר קאסם ב-1956, כי "אין לכתוב על כל נושא אחר. לא מאמר ולא סיפור ושיר. כי מסרבת העברית לדלוג על נבלה שנעשתה בישראל. כך אופי הלשון הזאת. כזה טיבה".

הפגנה בשייח' ג'ראח.

העוולה והעברית הסרבנית, ולא המרחק בין כפר קאסם לשייח ג'ראח הן ענייננו כאן. כי עוולות נותרו. והעברית עדיין מסרבת. בעבר הלכתי להפגנות. ובעצם, אחדות גם הנהגתי. זה היה קשה. כוחות הביטחון השתמשו באלימות בוטה נגד מפגיני "שתי מדינות לשני עמים". גולדה הרי אמרה שאין עם פלסטיני. הלכתי עם פרפרים וחום גבוה, וחזרתי מוכה וחבולה. כשהחנינו את המכונית בשייח ג'ראח הם חזרו, הפרפרים. אבל הרחוב היה שקט. מעל הפאב והמסעדה התנופפו דגלי פלסטין וברזיל, גרמניה וספרד. ובצאתנו מהמכונית, עבר ילד כבן שש. שלום, אמר, והמשיך ללכת. שלום.

חוקרים שיעקבו אחר המחאה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות, לא יכרעו תחת העומס. הרי בין מלחמות ומבצעים שראשיתם קוצר ראייה ואחריתם אסון, במקום להתעצם – המחאה הפוליטית נחלשה. ומפאשלה לפאשלה, ממחדל למחדל, דעכה וכמעט גוועה לצד שגשוג השיתוק המדיני.

ההסבר יתמקד בוודאי בירידת האמינות הפוליטית אל מתחת לקו האדום. בציניות, בזלזול ובספינים שתפסו את מקום התעוזה המדינית, ובקיבעון המחשבתי הממכר שהולידו. כך – יבארו מן הסתם – היטשטש ונמחק המרחק בין מותר לאסור. בין הפעלת כוח להבנת מגבלותיו. בין נורמה לחריג. בין מי שעושה עוול למי שעוול הוא מנת חלקו – בין כובש לנכבש. הציבור הישראלי, יאמרו, התבגר והתעייף והתאכזב והתפכח, וסדר היום נעשה אזרחי יותר. ובכלל, כל מקלדת היא תנועת מחאה, וכל טוקבק מלחמת אזרחים.

כל זה כמעט נכון. אבל: אחדים לא נעלמו ולא נאלמו. היו שקראו לחדול אש במהלך מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, היה מי שעמד בכיכר בפני רבבות ודיבר על "הנהגה חלולה", ומי שנפצע כשפוצצו את דלת ביתו, ומי שמאמריהם גוררים ביטויי שטנה אלימים בכיכר העיר האינטרנטית. אחדים מהם הולכים מדי שבוע לשייח ג'ראח. אולי כי "כאן אני עומד; איני יכול אחרת". אולי מחמת העברית שאינה דולגת על טמטום ועוול.

ובחזרה לאלתרמן. ב"חגיגת קיץ" מצאתי את "הכבשה": "גזל את כבשת הרש,/ כיסה את דמה באבן./ בשרה אכל, חלבה שרף,/ לא השאיר כי אם בדל צמר./ מן הצמר הזה נטווה החוט/ שבו אחז הגץ / שבא כדלקה פתח בית האיש / ונכנס ככבשה של אש".

והעברית מסרבת ומתעקשת.