ישראל פועלת בימים אלה להעביר בכפייה ממזרח ירושלים ארבעה פלסטינים הגרים שם, על רקע השתייכותם לתנועת חמאס. ארבעת המיועדים לגירוש הם מוחמד אבו טיר (60), מוחמד טוטח (41), אחמד עטון (42) וח'אלד אבו ערפה (49). שלושת הראשונים הם חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית, שנבחרו אליה בינואר 2006 לאחר שהתמודדו בבחירות מטעם רשימת השינוי והרפורמה, המזוהה עם חמאס. הרביעי היה השר לענייני ירושלים בממשלת חמאס בראשותו של אסמאעיל הנייה.

תושבות הקבע של אבו טיר, טוטח, עטון ואבו ערפה נשללה מהם ביוני 2006 על-ידי שר הפנים דאז, רוני בר-און, לאחר שפג אולטימטום שהוצב בפניהם להתפטר מתפקידיהם הפוליטיים ברשות הפלסטינית. שר הפנים נימק את השלילה בכך שהארבעה הפרו את חובת הנאמנות שלהם כלפי מדינת ישראל. מדובר במקרה ראשון של שלילת מעמד תושבות של פלסטיני בישראל בטענה של אי-נאמנות למדינה.

לשלילת מעמדם של הארבעה לא היו השלכות מעשיות מיידיות, שכן שלושה מהם היו כלואים באותה עת בישראל. הם נעצרו זמן קצר לאחר חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט ביוני 2006, במסגרת גל מעצרים של חברי פרלמנט פלסטינים המזוהים עם חמאס.

שעות ספורות לאחר שחרורו של אבו טיר מהכלא, ב-20 במאי , הוא זומן לתחנת המשטרה ונדרש לעזוב את מזרח ירושלים ואת שטח ישראל בתוך חודש. טוטח שוחרר מהכלא ב-2 ביוני ואף הוא זומן למשטרה תוך שעות משחרורו ונדרש לעזוב בתוך חודש. למחרת זומנו למשטרה גם עטון ואבו ערפה, ששוחררו מהכלא בספטמבר 2008 ובנובמבר 2009, בהתאמה, ונדרשו אף הם לעזוב בתוך חודש ימים. ב-25.6.2010 עצרה משטרת ירושלים את אבו טיר, והוגש נגדו כתב אישום בגין שהייה בלתי-חוקית בישראל. המדינה כעת מבקשת להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, והודיעה שבכוונתה לדרוש, אם וכאשר יורשע, שיושת עליו עונש מאסר בפועל. ב-1.7.2010, בעקבות מעצרו של אבו טיר, ולקראת המועד בו נדרשו לעזוב הארץ, השתכנו טוטח, עטון ואבו-ערפה במטה הצלב האדום במזרח ירושלים.

בעקבות שלילת תושבותם של הארבעה בשנת 2006, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה וזו עודנה תלויה ועומדת. ב-20.6.2010 דחתה נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, בקשה לצו ביניים שיעצור את הליכי הגירוש עד להכרעה בעתירה. דיון בעתירה ייערך בספטמבר 2010.

לדברי ארגון "בצלם" שלילת מעמדו של תושב קבע במדינה, והעברתו בכפייה ממקום מגוריו, פוגעים במערך רחב של זכויות האדם. הם מנתקים אותו מביתו, ממשפחתו, מהקהילה אליה הוא משתייך וממקורות הפרנסה שלו. דברים אלו נכונים למי שרכש את מעמד הקבע בעקבות הגירה ומוחזר למדינת המוצא שלו בעקבות שלילת המעמד. הם נכונים עשרת מונים יותר כאשר מדובר באדם הנעקר ממולדתו, ובעקבות שלילת מעמדו הוא נותר חסר מעמד בעולם. שורה של כלים משפטיים, הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הפנימי של מדינות, לרבות זה של מדינת ישראל, מעגנים זכויות אלה בחוק. כלים מיוחדים נועדו לצמצם ככל הניתן את תופעת חסרי המעמד (stateless persons), בין היתר על-ידי הגבלת אפשרותן של מדינות לשלול את מעמדו של אדם באופן שיהפוך אותו לכזה.

בנוסף לכך, ביחס לתושבי מזרח ירושלים חלים גם כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, בהם דיני הכיבוש. מזרח ירושלים היא חלק מהגדה המערבית שישראל סיפחה לתחום השיפוט המוניציפאלי של ירושלים לאחר כיבוש השטחים בשנת 1967, תוך הפרת עיקרון במשפט הבינלאומי האוסר על סיפוח שטחים באופן חדד צדדי. ישראל אמנם החילה על מזרח ירושלים את החוק והמינהל הישראליים, אולם אין בפעולה זו כדי לכרסם בזכויותיהם של הפלסטינים תושבי העיר לפי דיני הכיבוש. דינים אלה אוסרים על העברה כפויה של תושבי השטח הכבוש, לרבות העברה כפויה בתוכו, למעט חריגים צרים. החריג של טעמי ביטחון מתיר למעצמה הכובשת לכל היותר לתחום את מקום מגוריו של אדם לתקופה מוגדרת, בתחומי השטח הכבוש, ולעולם לא לגרשו.

נימוקיה של ישראל להחלטה על שלילת תושבותם של הארבעה מדאיגים במיוחד. מאז כיבושה שסופחה מזרח ירושלים מתייחסת ישראל לתושבי העיר הפלסטינים כאל מי שמחזיקים אשרות לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל. מזה שנים היא שוללת את מעמד התושבות הזה ממי שלטענתה העביר את מרכז חייו למדינה אחרת. זהו המקרה הראשון שבו שללה ישראל תושבות קבע מאדם בנימוק המפורש של היעדר נאמנות למדינה.

בעבר אפשרו תקנות ההגנה (שעת חירום) (1945) מתקופת המנדט הבריטי לגרש תושבים ואזרחים של המדינה מטעמי ביטחון. הוראה דרקונית זו בוטלה בתקופת כהונתו הראשונה של מנחם בגין כראש ממשלה. המקרה הנוכחי הוא תקדים מסוכן, שכן שר הפנים השתמש בסמכותו הכללית לבטל אשרה לפי חוק הכניסה לישראל כדי להחיות את סנקציית הגירוש הביטחוני שבוטלה לפני למעלה משלושים שנה.

ב"בצלם" מדגישים שלילת מעמד התושבות בטענה של היעדר נאמנות למדינת ישראל, ועל רקע השתתפות במוסדות הפוליטיים של הרשות הפלסטינית, מוסיפה להתנהלות הישראלית מימד נוסף של חומרה. תושבי מזרח ירושלים, כתושבי שטח כבוש, אינם חבים חובת נאמנות למעצמה הכובשת. שורה של כללים במשפט הבינלאומי, ביניהם תקנה 45 לתקנות האג וסעיף 68 לאמנת ז'נבה הרביעית, נועדו למנוע והתייחסות אל אוכלוסייה כבושה כאילו היא חבה נאמנות למעצמה הכובשת, ולהבטיח שחובה כזו לא תיכפה עליה. במקרה הנוכחי, ישראל מפרשת את ההשתתפות בבחירות למוסדות הלאומיים הפלסטיניים כביטוי לחוסר נאמנות למדינה, על אף שבחירות אלה נערכו במזרח ירושלים, בהתאם להסכמי אוסלו, לפי חוק ישראלי המיישם הסכמים אלו, ותחת פיקוח בינלאומי. הטלת סנקציה חמורה של העברה בכפייה בגין השתתפות בחיים הפוליטיים של החברה אליה אדם שייך מהווה פגיעה קשה בזכויות האזרח שלו ושל הקהילה שלו. זאת בנוסף לזכויות האחרות הנפגעות בכל פעולה של הוצאת אדם ממקום מגוריו.