מאת דניאל דוזנברג.

אנו עדים לתופעה חדשה בשיח הפוליטי הישראלי – החזרה אל הציונות, או לפחות ההנחה הגוברת שלה בכל פינה ותחת כל עץ רענן. לתופעה זו אספקטים ודוגמאות רבות מספור: בין הראשיות שבהן ניתן כמובן למנות את הדו"ח העוסק במידת ה"ציוניות" של תכנים המועברים באקדמיה הישראלית, אשר פורסם על ידי תנועת "אם תרצו" וזכה כבר למטר של תגובות, תגובות נגד, ולשיח שלם שהתפתח סביבו בפורומים פובליציסטים ואקדמיים. אספקט אחר של תופעה זו ניתן לראות בתכניתו של שר החינוך גדעון סער להרחיב בצורה ניכרת את התכנים המועברים בתכניות הלימודים הבית-ספריות הנוגעות ב"תרבות ישראל" ואף לפתוח מקצוע לימודים חדש תחת כותרת זו. עם זאת, לתופעה זו אין רק אספקטים אקדמיים-פדגוגיים, אלא גם אספקטים פוליטיים, ציבוריים, חברתיים-כלכליים ואחרים, אשר כולם, מי יותר ומי פחות, חורטים על דגלם את השיבה לערכים הציוניים הלאומיים.

כינוי אחד אשר ניתן להצמיד לתופעה זו הוא "ניאו-ציונות". כותרת זו אינה שייכת לי, אלא היא מגיעה ממחולליה של אותה תופעה עצמה. מקורו של מונח זה מצוי ככל הנראה בכתביו של רונן שובל, מנהיג ומייסד תנועת אם תרצו, אשר בספרו "כוכב מישראל – מניפסט לציונות המתחדשת" (הוצאת מס, 2010) משתמש באותו מונח כדי לאפיין את תפישת העולם שלו ושל תנועתו. כפי שניתן להבין מהקידומת "ניאו-", מונח זה מעמיד במרכזו את החזרה, או את השיבה המחודשת, לערכים ציונים ולאומיים-יהודיים, תוך שימת דגש על בחינה מחדש של ערכים אלה לאור המציאות הקיימת בחברה ובציבור בישראל בראשית המאה ה-21. עם זאת, פועלו וכתיבתו של שובל, ואף של תנועת אם תרצו בכללה, אינם השחקנים היחידים על מגרש הניאו-ציונות, לה שותפים גופים ציבוריים פרלמנטרים וחוץ-פרלמנטרים המשייכים עצמם לימין, למרכז ולשמאל, כמו גם פעילים, עיתונאים, פובליציסטים ואף הוגי דעות.

בטקסט זה אנסה להתחקות אחר המאפיינים האידיאולוגיים המרכזיים של הניאו-ציונות, תוך נסיון לענות על השאלה מהו הדבר המאפיין ומייחד את השיח הניאו-ציוני, או במילים אחרות מדוע לא סתם "ציונות". בנוסף, אציג את קווי הפעולה המרכזיים של הארגונים המזוהים עם הניאו-ציונות ואראה כיצד הם מתפקדים בהקשר הפוליטי והחברתי הנוכחי. לבסוף, אראה את התנאים הפוליטיים והחברתיים שאפשרו את העלייה הנמרצת, והמוצלחת מאוד אם לשפוט עד עתה, של הניאו-ציונות. חשוב לציין כי אין לראות טקסט זה כחיבור פולמוסי או ווכחני הבא לעשות נפשות לעניין אחר, אלא בראש ובראשונה כטקסט אנליטי, פחות או יותר, אשר מעמיד בראש כוונותיו את הניסיון להבין את התופעה, את מאפייניה, את ייחודה ואת מקורותיה. את המסקנות האופרטיביות, הפוליטיות או האחרות, אעדיף להשאיר לקוראים.

ראשית, יש לתחום את מושאי העיסוק של טקסט זה, ולהגדיר את המרחב האידיאולוגי הניאו-ציוני ואת הגופים המאכלסים אותו. ההגדרה האופרציונלית הראשונית לניאו-ציונות עשויה להיות: כל תנועה פוליטית, גוף ציבורי, אישיות או פעיל פוליטי, אשר רואים כיעד העיקרי שלהם את השבת הערכים והפרקטיקות הציוניות למרכז, כפי שהם נתפשים על ידי אותם גורמים. הגדרה זו יכולה להקיף בראש ובראשונה תנועות בעלות טביעת רגל פוליטית כגון אם תרצו ובמידה מתונה יותר חברת "השמאל הלאומי", כמו גם גופים כגון "המכון לאסטרטגיה ציונית" ופובליציסטים כבן-דרור ימני, ארי שביט וגדי טאוב, רשימה חלקית ביותר. בנוסף, ניתן לראות פוליטיקאים שונים, בעיקר ממפלגות הימין ומקדימה, כמקדמים את סדר היום הניאו-ציוני בכנסת ובממשלה. כפי שניתן לראות, הגופים והפרטים הנכנסים תחת הגדרה זו מגיעים מכיוונים שונים בעליל, וקשה מאוד למתוח ביניהם קווי היכרות וקשרים אישיים או מוסדיים. חלקם ממוקמים באזור המרכז התל אביבי וחלקם ירושלמים; חלקם מגדירים עצמם באופן מובהק כשמאל, חלקם משייכים עצמם לימין, הליברלי או השמרני, וחלקם לא מוגדרים פוליטית באופן מוצהר. עם זאת, ניתן לזהות אלמנטים זהים בקרב אותם גורמים: כולם החלו את כתיבתם ופעילותם הציבורית אחרי שנת 1990 ורובם אחרי שנת 2000, כולם שייכים מבחינה חברתית למעמד הבינוני ומעלה, רובם ילידי הארץ וחלקם הגדול בעלי השכלה אקדמית ברמה כזו או אחרת.

על מנת לענות על השאלה הראשונה שהצבתי, דהיינו, מה מאפיין מבחינה אידיאולוגית את הניאו-ציונות ומה מבדיל אותה מסתם "ציונות" באשר היא, יש לגשת לכתביהם ולפרסומיהם של אותם גופים המשויכים לניאו-ציונות. בכתבים, בפרסומים ובהצהרות הכוונות השונות אשר נוסחו על ידי אותם גופים ניתן למצוא בראש ובראשונה את התחושה וההשקפה כי הציונות אינה עוד על סדר היום של מדינת ישראל. הגופים הניאו-ציונים עשויים להיות חלוקים לגבי מהות אותה "ציוניות" אובדת: חלקם עשויים לזהות אותה עם הנכונות להחזיק בשטחים שמעבר לקו הירוק, כאשר אחרים עשויים לראות בה דווקא את הנכונות לוותר עליהם; חלקם עשויים למצוא בה אלמנטים דתיים, וחלקם עשויים לזהות אותה עם חילוניות מוקפדת; חלקם רואים את הציונות האמיתית כמתבססת על מנגנון שוק חופשי, כאשר חלקם האחר דוגלים בסוציאליזם וכיוצא בזאת. לא ניתן למצוא מדיניות או השקפת עולם פוליטית ספציפית לזרם הניאו-ציוני, מלבד התחושה הכללית כי אבדה למדינת ישראל ולגופיה הנחישות ללכת בדרך הציונות.

עם זאת, למרות ההטרוגניות האידיאולוגית שמאפיינת את מושג הציונות של הניאו-ציונים, הגורמים אשר מזוהים ככאלה שהביאו לאובדן הציונות דווקא נוטים להיות דומים מאוד: מדובר באופן גורף בפוסט-ציונות ובמקדמיה. הפוסט-ציונות, אשר שורשיה נטועים בתפישה קוסמופוליטית של החברה והמדינה, מביאה במעשיה, במחדליה ובעיקר בדבריה לסיומה של הציונות; הפוסט-ציונים רואים במדינה גוף בלתי-לאומי המטוהר מהשפעות תרבותיות וזהותיות ספציפיות, דבר העומד בניגוד חד לגישה הציונית, אשר לדידם של הניאו-ציונים מאופיינת בפרטיקולריות אתנית ולעתים קהילתנית. אותה פוסט-ציונות זוכה בטקסט הניאו-ציוני לתפקיד מכונן, מיתי כמעט –  מדובר באויב, בסיטרא אחרא, במפלצת האפלה שבה יש להיאבק בכל האמצעים הכשרים והבלתי-כשרים. הפוסט-ציונות היא זו אשר הובילה למפנה שבלם בשיאה את המהפכה הציונית וגרם לה לסור על עקביה. הכתבים, הפרסומים, אתרי האינטרנט והפורומים הניאו-ציונים מלאים בהתקפות על אותה מגמה פוסט-ציונית ועל סוכניה השונים בקרב החברה הישראלית, אשר בעצמם מפוזרים במוקדים שונים והטרוגניים (על כך בהמשך). ניתן בהחלט לומר בהתאם לכך כי הציר המרכזי עליו נעה החברה הישראלית, לפחות זו בגבולות 1967, הינו לפי הניאו-ציונית העימות שבין ציונים לבין פוסט-ציונים.

הדבר המאפיין ביותר את הפוסט-ציונית, לדידם של אנשי הניאו-ציונות, הוא השמירה על מראית העין של ניטרליות-כביכול: הפוסט-ציונים מצויים לא בגופים הציבוריים, בכנסת, בממשלה ובהנהגה הפורמלית של המדינה, אלא טבועים בתוך הדרגים האדמיניסטרטיביים, המקצועיים והפרופסיונליים. המוסד שמשרת לגבי הניאו-ציונים ביותר את האג'נדה הפוסט-ציונית הוא בית המשפט העליון, אשר בפסיקותיו, ויותר מכך בשיח שהוא מייצר, מקדם את התפרקותה של הציונות ואת רדתה מעל במת ההיסטוריה. גופים אחרים המקדמים את סדר היום הפוסט-ציוני עלולים להימצא בדרגים הבירוקרטיים השונים, במשרדי החינוך, התרבות, האוצר ואף הביטחון, בגופים שונים של החברה האזרחית (בעיקר מבין ארגונים כגון הקרן החדשה לישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה) ובכלכלה (לעתים מוצמד שם התואר הפוסט-ציוני לבעלי ההון), אך בעיקר בקרב גופים הקשורים ל"עיצוב התודעה" בציבור הישראלי, קרי התקשורת, עולם התרבות והאקדמיה. הדבר המשותף לכל אותם גופים הוא ההקפדה על חזות חיצונית ניטרלית, מקצועית או אחרת, בזמן שלמעשה האג'נדה הסמויה אותה הם מקדמים היא של ההתפרקות הערכית מהציונות והלאומיות. הספקנות המתודית המאפיינת את הניאו-ציונות רואה באותם גופים סוכני חרש של הניו-ציונות, אשר מטביעים חותמם על ההוויה הישראלית באופן לטנטי ובלתי מובחן.

מסיבה זו נובעת ההבדלה שבה דוגלים רבים מבין הניאו-ציונים, בין פוסט-ציונות לבין אנטי-ציונות פשוטה. הזרמים האנטי-ציונים בחברה הישראלית הם ידועים ומוכרים לכל: מדובר בגופי המגזר הערבי, בחברי הכנסת של חד"ש ובל"ד, בחלקים ספציפיים וקטנים של השמאל ובמספר נמוך של הוגי דעות והיסטוריונים המצהירים בגלוי על השקפתם המתנגדת בגלוי למטרות הציונות. לעומת זאת, הדבר המייחד את הפוסט-ציונות ומבדיל אותה מהאנטי-ציונות הוא ניסיונה להתחבא ולעטות חזות שקרית של ניטרליות. בעוד עם האנטי-ציונים ניתן לבוא בקונפליקט גלוי במרחב הציבורי ובמערכת הפוליטית, העימות עם הפוסט-ציונים עשוי לשאת מאפיינים שונים לגמרי: את הפוסט-ציונים ראשית כל יש לזהות, מאחר ורבים מהם למעשה מגדירים עצמם כציונים, ולאחר שמזהים אותם יש לטפל בהם, ולעקור אותם מתפקידיהם ומהפונקציות המרכזיות שהם ממלאים. לצורך כך יש למשל להעביר אקדמאים באוניברסיטאות סינון ובדיקה קפדנית, ובמידה ולא עומדים באמת המידה הציונית יש להטיל עליהם סנקציות ואף לפטר אותם. את התקשורת הפוסט-ציונית יש לחשוף במערומיה, ובמידה ולא ניתן להגביל אותה באופן ממסדי יש לנגח אותה בכל פינה, באמצעות גופי תקשורת אלטרנטיביים, מוסדות ביקורת, טוקבקים וכולי. במילים אחרות, יש לבצע "ציוניזציה" של החברה האזרחית ושל הגופים המרכיבים אותה, ולא להסתפק בסילוקם של הפוסט- או האנטי-ציונים מהשיח הפוליטי הגלוי.

מוטיב נוסף הקיים בשיח הניאו-ציוני, אם כי באופן פריפריאלי, הינו הפוליטיקה של הזהות. במספר טקסטים מציגים הניאו-ציונים טיעונים או השגות הנוגעות לעצם זהותם של הפוסט-ציונים, תוך שימוש לעתים בשפה פוגענית ולעתים קרובות יותר בפניות לגופו של אדם. זאת על מנת להוכיח את הפוסט-ציונים על שחיתותם המוסרית והאתית, על היותם "מנותקים", "נרקיסיסטים" ושלל תיאורים הבאים לציין חולשות אופי שונות או פוזיציות חברתיות המונעות מנושאיהן להזדהות עם העניין הלאומי. למרות שצורת שיח כאמור זו אינה נפוצה במיוחד, היא משתלבת בצורה הגיונית עם המוטיב הקודם, זה של הפניה לערכים ולתודעה, מאחר והיא עוסקת בתיקון החברה על פרטיה, ולכן נגררת באופן בלתי נמנע לעיסוק באתיקה ובהתנהלות פרטית של מחוללי הרוח הפוסט-ציונית. זכורה למשל ההבדלה החוזרת ונשנית הנעשית במניפסט השמאל הלאומי בין אנשי שמאל אמיתיים, דהיינו ציונים, לבין ה"סמול" הפוסט-ציוני, כאשר האחרונים מוצגים, באופן מעניין, ראשית כל תחת שלל כינויים המכוונים למגרעות פרטיות ואישיות, ורק לאחר מכן תחת דגשים פוליטיים קונקרטיים.

כפי שהוזכר כבר, תנועת הגג הניאו-ציונית הינה הטרוגנית מבחינת השקפות העולם של הפרטים והמוסדות המרכיבים אותה: חלקם ימנים, חלקם שמאלנים, חלקם במרכז וחלקם בלתי מזוהים כלל. דבר זה כשלעצמו מונע גיבוש מצע מדיני ניאו-ציוני קוהרנטי, ואכן ההתעסקות בשאלות ספציפיות של מדיניות, למרות שהיא בהחלט נוכחת, לרוב נדחקת הצדה לטובת העיסוק האידיאולוגי המופשט יותר, ולעתים אף עובדת באופן כפוף לו. כך לדוגמא במניפסט תנועת אם תרצו שנידון לעיל, המציג "שולחן ערוך" ניאו-ציוני של ממש, מוקדש רק הפרק האחרון לשאלת גבולות המדינה, וגם פרק זה מלא וגדוש בניסוחים אידיאולוגיים בלתי-קונקרטיים. דוגמא נוספת אחת מני רבות היא הטקסט שפרסמו אנשי המכון לאסטרטגיה ציונית בנוגע לרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, שפורסם בכתב העת "תכלת" (יואל גלובונסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה", תכלת 35), ואשר מתחיל אמנם בהתקפה על החלטת מדיניות ספציפית, אך מוקדש בחלקו הגדול לחשש מפני התקפה על שורשי "הלגיטימציה של הציונות עצמה". ניתן אם כן בהחלט לומר כי הניאו-ציונות רואה את יעדיה לא במישור המדיניות הספציפית, אלא במישור התודעה, הערכים והעולם הסמלי בו מתנהלת הציבוריות הישראלית. במובן זה, ובאופן מעניין למדי, עומדת הניאו-ציונות ביחס הפוך לתנועה הציונית כפי שפעלה מבחינה היסטורית, פעילות שאופיינה בריאליזם, באקטיביזם ובפעלתנות בלתי נלאית שהתגלמה בפרזות בסגנון "עוד דונם ועוד דונם" או ב"נעשה ונראה"; למעשה, ניתן למצוא את אבותיה הרוחניים של הניאו-ציונות בטריטוריה של אחד העם והציונות הרוחנית, המדגישה את האלמנטים הסמליים והתרבותיים של שיבת ציון ומנמיכה את הדגש על ריבונות מדיניות (אירוני הדבר הוא כי במקורה, נחשבה הציונות הרוחנית של אחד העם לליברלית ולפרגמטית לעומת זו המדינית).

האספקט החשוב השני שבו התכוונתי לדון כאן הוא בדרכי הפעולה של הניאו-ציונות, ובחשיבותן להוויה הציבורית הישראלית. הדבר המאפיין ביותר את הפעולה הניאו-ציונית הוא ב"א-פוליטיות" שלה: אין בנמצא מפלגה ניאו-ציונית, וגם ללא ספק קשה להעלות על הדעת מפלגה כזאת או אפילו מצע פוליטי ניאו-ציוני העומד כשלעצמו (ההטרוגניות האידיאולוגית היא מן הסתם אחד הגורמים המשמעותיים לגבי חוסר יכולת זו). הפעולה הציבורית הניאו-ציונית מרוכזת אם כן ברובה בארגונים בלתי-ממשלתיים ובעמותות שונות, הפועלות לעתים בשיתוף אישים וגורמים מהדרג הציבורי. כך למשל, תכנית הלימודים שמתכוון כיום גדעון סער ליישם במערכת החינוך, שאוזכרה בראשית הטקסט, מנוסחת ומקודמת על ידי עמותות שונות העוסקות בלימודי יהדות, עמותות אשר ככל הנראה גם ייקחו חלק בהעברה הפעילה של החומרים במערכת החינוך. גם דו"ח האוניברסיטאות שאוזכר קודם, נוסח וזכה ליחסי ציבור אדירים על ידי תנועת אם תרצו, שנשאה את הדו"ח אל ועדת החינוך של הכנסת ואל המועצה להשכלה גבוהה. ניתן אם כן לדייק ולומר, כי הפעילות הניאו-ציונית מאופיינת במידה רבה בשתדלנות המופעלת על הדרג הפוליטי, וככזו יוצרת מעין "פוליטיקה א-פוליטית": הפעלת מנגנון המדינה באופן המתאים לסדר היום של גופים לא-פוליטיים, ולכן משוחרר במידה רבה מהצורך לתת דין וחשבון אזרחי המתחייב מפעולה פוליטית באשר היא.

דרך הפעולה של התנועה הניאו-ציונית, המסרבת לזהות עצמה מבחינה מפלגתית ואף מבחינה פוליטית, ניזון, ובתורו תורם, להעצמת טבעו האדמיניסטרטיבי והסמכותני-ממילא של השיח הפוליטי הישראלי. זאת מכיוון שהוא יוצר מוקדים של כוח – ורבות מהתנועות הללו אכן מפעילות ומשתמשות בכוח –  אשר אינם חשופים לביקורת הציבורית והאזרחית הנדרש מפעולה פוליטית. בעוד מפלגה פוליטית שהייתה יוזמת מהלך להטלת צנזורה אפקטיבית על האקדמיה הייתה נחשפת לביקורת על ניסיונה לתפוס כוח ולהנציח את שלטונה באופן לא לגיטימי, קריאה דומה המגיעה מארגון לא-ממשלתי אינה נתפסת ככזו, בדיוק בגלל טיבה ה"א-פוליטי". הסינרגיה המיוחדת בין ארגוני המגזר השלישי לבין הכוחות הממשלתיים והביצועיים למעשה מרוקנת ממהותם את הגופים הנבחרים והאזרחיים כזירה של דיון וקבלת החלטות; ברגע שגופים פרטיים לוקחים חלק פעיל בעיצוב המדיניות הציבורית, אין צורך בפרלמנט כגוף ייצוגי ומחליט, והציבור הופך למעשה לאוסף של שדרות, או איגודים פרטיים המתחרים ביניהם על השגת כוח.

הנושא האחרון שבו ארצה לגעת בו הוא התהליך החברתי ארוך הטווח שאפשר את ההופעה וההתעצמות של הגופים הניאו-ציוניים. מדובר, מעל לכל, בשינוי הדראסטי שעבר המרחב הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות תחת שורה של אירועים הניתנים לאיתור ולזיהוי. ראשית כל, האופן שבו תוכננו והוצאו לפועל המהלכים המדיניים החשובים בשנים האחרונות, בצורה שאינה נובעת מדיון ציבורי כלשהו, אלא מעבר לכל מהיוועצות עם מומחים שונים, משיקולים טכניים או מלחצים פוליטיים המגיעים ממעבר לים. זכור במיוחד נאומו של שרון מ-2003 בו הוכרזה תכנית ההתנתקות, אשר נישא לא מעל במת הכנסת, בית המחוקקים הישראלי, וגם לא בגוף ממשלתי כלשהו, אלא מעל הפודיום בכנס הרצליה, שהינו יוזמה פרטית לפי כל הגדרה שהיא. גם נושאים אחרים השייכים באופן מהותי למרחב הציבורי, כגון ענייני מדיניות כלכלית, עברו "טכנוקרטיזציה", ונידונים לרוב בין גופים מומחים, כגון משרד האוצר, בנק ישראל ומקצוענים שונים השייכים לתחום. תהליכים בסגנון זה הפכו את הספירה הציבורית הישראלית ללא יותר מאשר אות מתה מבחינת יכולת ההשפעה שלה על מהלכי מדיניות, והותירו למרחב הציבורי את ההצהרות הסמליות הריקות בה מתאפיין השיח הניאו-ציוני.

לסיום, יש לציין את אחריותו של השמאל ואת תרומתו לתהליך שתואר לעיל. השמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות מצדו את מוקדי העניין שלו ואת אמצעי הפעולה בהם הוא עושה שימוש לטכנוקרטיים ובלתי-ציבוריים. השיח הנפוץ מאוד בשמאל, הרואה בשליחת ראשי הצבא והשלטון הישראלי לבית המשפט בהאג והעמדתם לדין בתור פושעי מלחמה, מוותר למעשה מראש על הציבור הישראלי ועל כל דיון שעלול להתקיים בתוכו. באופן דומה, השיח סביב דו"ח גולדסטון בשמאל רואה לרוב את מהותו ב"הצלת המדינה מעצמה" על ידי גופים לגאליים בלתי ציבוריים ובלתי פוליטיים. פעולה משפטית, קל וחומר בערכאות גלובליות מסוג זה, אינה פעולה פוליטית וציבורית במובן זה שהיא אינה דורשת דעת קהל, גיוס תמיכה, מאבק למען הכרה וכדומה, אלא לא יותר מאשר חבר עורכי דין מיומנים. קמפיין החרם הכולל על ישראל, כפי שהוא מוצא לפועל על ידי עמותות בינלאומיות ומקומיות שונות, הוא מן הסתם המשכו של ההיגיון האנטי-ציבורי והאנטי-פוליטי האמור. הוויתור מצד השמאל על "הקידוח בעץ העבה" שבפוליטיקה והפניה לפתרונות קסם שונים מחוץ לזירה הציבורית, תרם ללא ספק ללא ספק לריקון הציבוריות הישראלית מכל תוכן אפקטיבי שהייתה יכולה לשאת, והפקיר אותה לאידיאולוגים בסגנון הניאו-ציונות.