מאת בילי מוסקונה-לרמן. המאמר פורסם ב"מעריב".

איך תגדיר אדם מכור? זאת השאלה הראשונה שאני שואלת את דוד אזולי, עובד המרכז לטיפול בנפגעי סמים בחיפה, שיושב מולי עם העובד הסוציאלי הוותיק משה בלומנפלד, ולצדם שני מכורים שנגמלו ומטופלים במרכז כבר יותר מעשר שנים.

אדם מכור, הם מנסחים במיומנות בתוך פחות משנייה, הוא מי שעבר טראומה חריפה בילדות ולא עיבד אותה. הטראומה הזאת, שיושבת בתוכו, מיתרגמת ל"דודה" – בשפת המכורים – כמיהה למשהו בלתי מושג, שתוקפת אותם כמו תולעת, ככה המכורים מתארים אותה.

תולעת של כאב נפשי חזק, שמסתובבת וטוחנת את המוח והלב בקצב שלא נפסק לרגע, רוצה הרגעה מיידית שתשקיט את הכאב הזה, את הזעם פנימי, את הכעס הרותח. שיירגע כבר עכשיו ומיד הכאב העמוק הזה שהם, המכורים, סוחבים איתם שנים ולא היה לו סדק אחד קטן לניקוז במשך כל החיים.

יש לך מושג איך גדלה בתוכך התולעת הזאת, אני שואלת את המכור-נקי – כך מגדיר שמשון ביטון את עצמו. הוא בן 48, ומאז שהוא במרכז בחיפה לא ישב בבית סוהר, לא היו לו עסקים עם המשטרה ולא עם עבריינים. ביטון מחייך. יושבת מולו אישה שרוצה ממנו עכשיו שינסח במילים ברורות את תעודת הזהות הרגשית שלו.

"תקשיבי", הוא עונה. "את רואה אותי, אני כמו כל המכורים, אדם פצוע. יש לנו מה שאני קורא 'בעיית חיים'. אין לנו מושג איך חיים את החיים, אף אחד לא לימד אותנו. חיינו 30, 40, 50 שנה בלי להבין כלום, אלא רק לצעוק, להרים ידיים, לתקוע סכין, לצרוח, כי זה מה שידענו על החיים. אף אחד לא עצר אותנו רגע ואמר, שב רגע, מה כואב לך, בוא נדבר על זה שנייה, אולי אפשר להרגיע את זה".

הביוגרפיה של המכור הממוצע

 

הביוגרפיה של ביטון יכולה להתאים לכל מכור. בית אלים, גילוי עריות, אלימות פיזית, אלימות נפשית, הורים שאין להם מושג איך לטפל בילדים, פנימייה ועוד פנימייה ועוד פנימייה, התגלגלות לרחוב, עבריינים, אלימות סמים-בתי סוהר. וככה עד גיל מאוחר, כבר עם בת זוג, עם ילדים, עד שיום אחד מישהו הופיע ונתן יד והעניק תקווה והסכים לשמוע.

"תראי", הוא אומר בבגרות עצומה ומודעת. "לאדם מכור יש פגמי אופי קשים מאוד. הסימן הראשון הוא שהוא לא יודע לתקשר עם הסביבה, הוא מתקשר באלימות. כשאת עומדת בתור לבנק ויש גבר שצועק הוא בטוח מכור. יש לנו, למכורים, ארגז כלים דל ביחסנו לבני אדם, רובנו ישבנו שנים בבית סוהר, ומה שמכתיב את ההתנהגות שלנו כמכורים הוא ההישרדות, איך נשיג כסף למנה הבאה. וגם כל דבר שאומרים לנו אנחנו שליליים כלפיו".

ולכן, אומר העובד הסוציאלי משה בלומנפלד, כל כך קשה להכניס אדם מכור לתהליך טיפולי. "בהתחלה צריך לחזר אחריו כי הוא לא מגיע לשיחות. ואז צריך להפעיל סנקציות: אתה לא מקבל את מנת המתאדון שלך אם אתה לא נכנס אליי לחדר לשיחה. השיחות איתם, מהרגע שהם נותנים אמון, ארוכות וכואבות. כי ברגע שנוצרת ברית טיפולית אפשר להיכנס פנימה, עמוק, לתכנים טיפוליים משמעותיים, ושם מתרחש השינוי. אבל עד שהם נותנים בך אמון הם בודקים ובוחנים אותך בשבע עיניים. הם כבר לא מאמינים שהחיים יכולים לתת להם משהו טוב".

"יום אחד הוא דפק אצלי בדלת", אומר שמשון ומצביע על העובד הסוציאלי משה, "ואמר לי 'אתה אולי ויתרת על עצמך, אבל אני לא ויתרתי עליך'. ואני מודה לו על זה עד היום". ביטון, מכור-נקי כבר 12 שנים, מעיד: "שנים סחבתי איתי סוד גדול ונורא, לא העזתי לספר אותו לאף אחד וכל הזמן חשבתי שאני אשם. פעמיים ביצעו בי התעללות מינית. הייתי ילד קטן והסוד הזה ותחושת האשמה שיגעו אותי. ובאו המטפלים האלה ואמרו לי, זה לא אתה אשם, היית ילד. לא עשית שום דבר רע. וכשהשתחרר הסוד הזה, שהיום אני מדבר עליו פתוח, היה לי כל כך הרבה יותר קל".

"אני זוכר את עצמי", הוא מוסיף ומספר, "שאשתי נותנת לי כסף ללכת לקנות חלב לתינוקת, ואני עם הכסף הזה הולך לקנות סמים. גונב את הכסף שהיא הרוויחה, ולוקח אוכל מהפה של התינוקת שלי. את כל הדברים האלה אני היום אומר, הם לא בתוך הבטן שלי. אני היום מלווה את הבן שלי, תומך בו, נמצא לידו. כמו בני אדם אמיתיים, אנושיים. וזה רק בזכות המטפלים שבאים לכאן עם המון אהבה לאנשים שבורים כמונו ועם טונות של סבלנות להושיט לנו יד". ואת כל זה, אומר שמשון, הולכים עכשיו לקחת מאיתנו.

המדינה לוקחת את הבית

על פי תחושתו של ביטון ושל חבריו מהמרכז, המדינה הולכת לקחת מהם את הבית האמיתי שהיה להם אי פעם. ואיך היא תעשה זאת? על ידי הפרטה. בתחילת יוני פרסמה המדינה מכרז להפרטת המרכזים לטיפול תרופתי בנפגעי סמים. "יש מקומות שאסור למדינה להפריט אותם", אומר בנחרצות בלומנפלד, שעובד כבר יותר מ-20 שנה עם נפגעי סמים.

"הסיבה שאסור להפריט היא שכל הטיפול כולו מתבסס על אמון בין המטפל למטופל. כיוון שהמכרזים בנויים על זיכיון לחודשיים בלבד, הרי ברור לגמרי שצוות המטפלים יתחלף בתדירות גבוהה, ובמצב כזה אין סיכוי מינימלי שתיווצר ברית מטפל-מטופל שכל הטיפול בנגמלים מבוסס עליה".

צריך להבין, משה רוכן וכמעט מתחנן, שיצירת ברית כזאת של אמון לוקחת חודשים. "בלי רשת האמון הזאת", הוא אומר, "כל הטיפול הפסיכו-סוציאלי לא יתפוס". "אני למשל", מתערב המכור-נקי שמשון, "יושב כבר עשר שנים אצל משה בלומנפלד ומספר לו דברים שאני לא מספר אפילו לאשתי. את חושבת שכל שבוע אני יכול לספר את סיפור החיים שלי לעובד סוציאלי שבעוד דקה יתחלף?".

דוד אזולי, היום בן 52, הגיע לטפל בנפגעי סמים לפני יותר מ-25 שנה . "מה שהולך לקרות בתהליך ההפרטה הזה", הוא אומר בכאב אמיתי, "הוא שהמכורים יחזרו לרחוב ועבודה של עשרות שנים תרד פה בבת אחת לטמיון בגלל מדיניות של תאוות בצע".

כולנו נשלם

הוא עצמו הגיע לעבוד במרכז בחיפה כשהיה בן 26. הוא היה חובש בצבא, ולכן ענה למודעה בעיתון שבה חיפשו אנשים עם רקע פרא-רפואי. עבד שבוע וברח הביתה. "לא עמדתי ברמת האלימות", הוא אומר. אבל משהו פנימי-רגשי החזיר אותו ומאז הוא שם.

"החיבור עם המטופלים הוא חיבור אינטימי. אנחנו לוקחים מהם דגימות שתן, אנחנו מצווים להסתכל ממש ולראות שזה קורה נכון. המכורים הם אנשים עם מניפולציות הישרדות אינסופיות. יש להם אינסוף שיטות לזייף בדיקות שתן. זה קורה כי יש לנו שיטה של תגמולים לאנשים שמפסיקים לקחת סמים.

לפי בדיקת השתן שלהם הם מקבלים שובר של מנה במתנה, וגם ככל שיהיו נקייים יותר ישלמו פחות. 200 שקל במקום 400 בשבילם זה המון כסף. חלק מהם בתחילת הדרך עושים הכל כדי לרמות, אבל ברגע שהם נכנסים לטיפול ועומדים מול עצמם – ואתה רואה כמה כוח הם צריכים לגייס כדי לחנך את עצמם להתנהג כמו בני אדם – ברגע זה אתה כמטפל שואב מהם כוח.

הם אנשים נפלאים, שהחיים העבירו אותם גיהינום, ומערכת ההפרטה של המדינה הולכת להעביר אותם את הגיהינום הבא בתור. וגם אנחנו, כאזרחים שחיים ליד אנשים מכורים שלא מטופלים כמו שצריך, נשלם על זה תשלום כבד".

עוד על מאבק עובדי מרכזי הטיפול:

http://www.maki.org.il/en/component/content/article/43/8005-2010-06-23-19-18-08