מאת אביב לביא. המאמר פורסם באתר nrg.
אם לא יתרחשו תפניות לא צפויות, המלצת אנשי המקצוע של חברת החשמל מהווה את טקס הקבורה של רעיון התחנה הפחמית החדשה באשקלון. מתברר שיש מקרים שבהם טקס קבורה יכול להיות אירוע משמח. עוד לפני ההסתייגויות והחששות, מדובר כנראה בתפנית חשובה בכיוון שאליו הולך משק האנרגיה הישראלי. את התודות הירוקות אפשר לשלוח למרבצי הגז העצומים שהתגלו מול חופי ישראל. לגז עצמו ייקח הרבה זמן להגיע אל היבשה, אבל השפעותיו הראשונות והמבורכות כבר כאן.
מומחי חברת החשמל נסעו להולנד כדי לבחון את האפשרות ללמוד מהמודל ההולנדי הייחודי ולהקים גם בישראל תחנה שמשלבת גז ופחם. בארגוני הסביבה חששו שמדובר בספין, ושהמומחים נסעו להולנד רק כדי למצוא תירוץ לקבור את האפשרות הזו ולהמשיך במסלול הפחמי המזהם. ההמלצות של אנשי המקצוע מלמדות אחרת, והם נותנות לדרג הפוליטי אור ירוק להחליט על גניזת הפחם. חברת החשמל היוותה עד היום את החסם העיקרי
– שלא לומר הבלעדי – ומנעה בגופה את הוויתור על הקמת התחנה הפחמית. עכשיו החסם הזה הוסר.
השאלה שעומדת כעת על הפרק היא איזה משתי החלופות המומלצות על-ידי המומחים תיבחר. ההבדל ביניהן מהותי: אין דין תחנה שמופעלת לסירוגין בפחם ובגז לתחנה שפועלת על גז, ושולפת את הפחם מהמחסנים רק בשעת חירום. האפשרות השנייה, הגזית, ידידותית הרבה יותר לסביבה ולבריאות.
האפשרות הראשונה עשויה להיות ידידותית יותר לכיס, אבל ההצעה להפעיל את התחנה בהתאם לכדאיות הכלכלית בכל רגע נתון צריכה להידחות על הסף. גם אם בזמן מסויים ההפעלה בפחם תהיה זולה יותר, לפחם יש עלויות שוליות גבוהות – סביבתיות ובריאותיות – שבמשק הישראלי נוטים להתעלם מהן, ועתה הגיע הזמן לקחת אותן בחשבון.
כשממשלת ישראל – עדיין בראשותו של אריאל שרון, ועם אביגדור ליברמן כשר תשתיות – קיבלה בתחילת העשור את ההחלטה להקים תחנה פחמית חדשה באשקלון, החלטה שהתקבלה בדיון רשלני ולא מנומק, איש לא יכול היה לחזות שכך זה יסתיים. ארגוני הסביבה עשו הכל כדי לטרפד את המהלך, ובשלב מסויים של המאבק עברו לשחק על זמן. מאז שנכנס לתפקידו במשרד להגנת הסביבה, שימש גלעד ארדן שחקן חיזוק והצליח לגרום לדחיות חוזרות ונשנות של ההכרעה בזירה הפוליטית. מתברר שלפעמים הזמן מביא איתו בשורות מפתיעות. במקרה הזה הוא הביא גז, הרבה גז. מספיק גז כדי שאפילו חברת החשמל תסכים לוותר – לפחות באופן חלקי – על הפחם.
