מאת אפרים דוידי

    הדיון, שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת תל-אביב, בחסות מרכז פרס לשלום וקרן אברט של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אמור היה לעסוק בקשרים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים. אבל בפועל, הוא הוקדש ברובו לשאלת החרם על מוצרי ההתנחלויות, שהכריזה לאחרונה הרשות הפלסטינית.

    לא מפתיע, ש"השר לענייני מיעוטים" (כן, יש משרד כזה: "לענייני מיעוטים") ואיש מפלגת העבודה, פרופ' אבישי ברוורמן, קרא לרשות הפלסטינית לבטל את החרם. גם עמיתו למפלגה ולממשלה, שר התמ"ת בנימין (פואד) בן-אליעזר, פועל נגד החרם, ועל כך בהמשך.

    לא מפתיע, שעמירם שור, נציג התאחדות התעשיינים, התנגד נחרצות לחרם ואיים על הרשות הפלסטינית: "לא הייתי רוצה לנסות את ישראל, כי זה יהיה לרעת הפועלים הפלסטינים. התעשייה, אני מניח, תפנה לממשלה, תקבל אישור לייבא עובדים זרים ותפתור את הבעיה".

    ההפתעה של הכנס הייתה ההופעה של בכירה בהסתדרות, אביטל שפירא, שהצטרפה אף היא למקהלה של ממשלת הכובשים, נציגי בעלי הון והמתנחלים נגד הצעד הצודק, שנוקטים הפלסטינים כדי להגן על תוצרתם. לאביטל שפירא היה נימוק די מקורי להתנגדות לחרם: "אלפי עובדים הולכים להיות מפוטרים בהתנחלויות. ההסתדרות רוצה להגן על עובדים ישראלים ופלסטינים ללא קשר לטריטוריה בה הם עובדים. הפלסטיני העובד בהתנחלויות לא עושה זאת, כדי לחזק את ההתנחלויות, אלא כדי לפרנס את משפחתו. לכן אנחנו מתנגדים לחרם. כל עוד אין פתרון מדיני, יש לנו חובה מוסרית להגן על העובדים". אגב, שפירא – שהפכה שופר התעמולה של הממשלה הימנית אל מול האיגודים המקצועיים בחו"ל – באה לכנס במקום היו"ר עופר עיני, ששמו התנוסס בהזמנה לאירוע. מתברר, שעם הכרזת החרם, ההסתדרות "גילתה" שבהתנחלויות מועסקים אלפי עובדים פלסטינים מנוצלים, הזקוקים להגנתה. נותרה השאלה: ומי הפריע להסתדרות להגן על העובדים הפלסטינים במשך 43 שנות כיבוש?

    "לפלסטינים זכות חוקית להטיל חרם על מוצרים מההתנחלויות. שימוש במוצרי ההתנחלויות על ידי הפלסטינים יהיה סוג של השמדה עצמית" – אמר חסן אבו ליבדה, שר הכלכלה הפלסטיני, בתשובתו לטענות ההסתדרות והמעסיקים בכנס.

גם ארה"ב מתנגדת לחרם

מתברר, שגם ארה"ב מתנגדת לחרם על תוצרת ההתנחלויות. בביקור שערך באזור בשבוע שעבר, שוחח סגן שר האוצר האמריקאי, ניל וולן, עם ראשי הרשות הפלסטינית, ובהם הנשיא מחמוד עבאס. בשיחה עם עבאס אמר הבכיר האמריקאי, כי הרשות "שוגה שגיאה קשה" בפועלה נגד תוצרת ההתנחלויות. עוד הוא הזכיר לפלסטינים, כי "הם תלויים כלכלית עד מאוד בישראל", וכי שיתוף פעולה עם הכוח הכובש "חיוני לעתיד הכלכלי של הפלסטינים". וולן גם התנגד להנפקת מטבע  פלסטיני, שהוא תנאי לעצמאותה הכלכלית של פלסטין בעתיד. 

    אך לא הכל דיבורים. לבקשת התאחדות התעשיינים, הארגון החזק של הבורגנות הישראלית, החל משרד התמ"ת לבחון דרכים לפיצוי תעשיינים בהתנחלויות, שנפגעו כתוצאה מהחרם הפלסטיני על מוצריהם. כמו כן פנו אנשי משרד התמ"ת למקביליהם בעולם ולגורמים בינלאומיים, על מנת שאלה יפעלו להפסקת החרם, שלדברי ממשלת נתניהו "נוגד כל כללי סחר מקובלים בעולם".

    אין מה לומר: טיעון קלוש בפיהם של אלה, האחראים למדיניות הסחר של ישראל. הרי ישראל מקיימת חרם על הסחר עם רצועת עזה מזה שנים. לכך אפשר להוסיף, כי בזירה הבינלאומית, ישראל היא המדינה היחידה בעולם (!) התומכת בהתמדה, מזה עשרות שנים, בחרם הכלכלי החמור שהטילה ארה"ב, מסיבות פוליטיות, על קובה הסוציאליסטית. אבל ממילא איש אינו דורש מממשלת נתניהו עמידה על עקרונות מוסריים כלשהם. 

    עניין החרם עלה גם בפגישתו של שר התמ"ת עם נשיא מצרים חוסני מובארק, בעת שנילווה לביקור ראש הממשלה. בן אליעזר אמר בהזמנות זו, כי הוא רואה "בחומרה" את החלטת הרשות הפלסטינית להחרים סחורות המיוצרות באזורי התעשייה שבהתנחלויות. עוד אמר בן אליעזר: "חרם כלכלי הוא כלי ניגוח פוליטי שפל שלא תורם כלל לאווירה שאנחנו מנסים לייצר באזורנו בימים אלה". כמובן שהשר לא התייחס בדבריו למצור הישראלי הממושך על רצועת עזה ולפעולה הרצחנית בלב ים, שנועדה למנוע הגעת ספינות, שביקשו לשבור באופן סמלי את החרם והמצור, שישראל הטילה על הרצועה.

על כיבוש וקפיטליזם

    השוק הפלסטיני חשוב מאוד לקפיטליזם הישראלי. השטחים הפלסטינים מהווים יעד חשוב של הייצוא הישראלי. לפי הערכות (הממשלה מסרבת למסור נתונים רשמיים), במהלך שנת 2009 הגיעו מכירות הפלסטינים לישראל ל-1.5 מיליארד שקל. לעומת זאת, מכירות ישראל לרשות הפלסטינית הגיעו ל-15 מיליארד שקל (פי 10!), מחציתם מוצרים ישראליים, והיתר מיובאים בידי התעשייה הישראלית. אילו החרם על מוצרי ההתנחלויות היה מורחב לחרם פלסטיני על כל המוצרים המיוצרים בישראל, ענפים רבים היו חשים בזאת היטב. כך, שהפאניקה בקרב המעסיקים והממשלה מובנת. שתי האינתיפאדות, שפעיליהן החליטו בין היתר להכריז על הפסקת רכישת התוצרת הישראלית, גרמו לאובדן אחוזים ניכרים מהייצוא הישראלי. האינתיפאדה השנייה אפילו גרמה למיתון, שנמשך כמה שנים.

    במשך עשרות שנות כיבוש, דבק בקשרים הכלכליים והחברתיים של ישראל עם השטחים הפלסטיניים דפוס קבוע של כיבוש קולוניאלי. השטחים הם שוק שבוי לסחורות הישראליות, והכובש הצבאי מנע עד כה כל אפשרות לפיתוח משקי – כולל באמצעות איסור על הקמת תעשיות, העלולות להתחרות בתעשיות הישראליות. עזה והגדה היו גם מאגר עצום של כוח עבודה זול למשק הישראלי. הנוסחה הקולוניאלית המנצחת היא: סחורות (ישראליות) הנמכרות ביוקר תמורת עובדים (פלסטינים), שניתן להעסיקם בזול.

    כאמור, שתי האינתיפאדות פגעו קשה בפרויקט הקולוניאלי והחלישו את הכיבוש הישראלי עד מאוד. הן החלישו אותו עד כדי הסכמת הממשלה לחתימת הסכמים עם אש"ף ועד כדי נסיגה משטחים כבושים בעזה ובצפון הגדה.

    כבר מתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, האליטות החברתיות הישראליות התכוננו היטב לרגע ה"ההתנתקות". היה זה נשיא התאחדות התעשיינים דאז, דב לאוטמן, שהכריז אז: "לא חשוב אם תקום מדינה פלסטינית, אם השטחים יזכו לאוטונומיה או יסופחו למדינות אחרות – החשוב הוא לשמור על גבולות פתוחים". בעליו לשעבר של דלתא טקסטיל קרא היטב את כיוון ההתפתחות של הכיבוש. לכן גם השתמש ב"שם המפורש" – מדינה פלסטינית, להגדרת עתיד השטחים. זאת, כאשר רק חוגים במחנה השלום העקבי דיברו בתחילת שנות ה-90 על אודות מדינה פלסטינית.

    הסכמי אוסלו, ובייחוד הסכמי פאריס שבאו בעקבותיהם, נתנו גושפנקא חוזית לנוסחה הקולוניאלית הגואלת. הסכמי פאריס נחתמו בדיוק לפי העקרונות, שהכתיבו ראשי הבורגנות הישראלית. הידיים שחתמו על ההסכמים הכלכליים היו ידי שר האוצר דאז ומראשי מפלגת העבודה אברהם (בייגה) שוחט, אבל הראש… הראש היה לאוטמן. בכלל, ראשי מפלגת העבודה, יצחק רבין ולאחר מכן שמעון פרס, הפליגו בקריאת המפה – כפי שעשה קודם לכן לאוטמן. הנשיא פרס אף מתמיד עד היום הזה ברצונו לממש את הנוסחה הקולוניאלית. אבל בגרסה משוכללת יותר: "הקמת אזורי תעשייה משותפים", "שלום של שווקים" וכד'. המרכז הנושא את שמו, עושה כל שביכולתו, כדי להפיץ את הבשורה, לפיה "הקפיטליזם יסדר את עתיד השלום בין שני העמים".

    למרות ההסכמים החתומים, במהלך השנים התפשטו ההתנחלויות. חרף הצהרות ראשיהן, הן מתבססות ברובן על כוח עבודה פלסטיני זול, המועסק בבנייה, בשירותים ואף בייצור. פועלים אלה סובלים משכר נמוך, תנאי עבודה גרועים, קיפוח וניצול – תופעות שהן ישנות כמו הקפיטליזם, אבל במסגרת אזורי התעשייה של ההתנחלויות הן קשות עוד יותר. הפלסטינים, פועלי ההתנחלויות, סובלים מקיפוח כפול: מעמדי ולאומי.

    האם החרם על מוצרי ההתנחלויות טוב לישראל? בהחלט. החרם על תוצרת ההתנחלויות הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לישראל. ארגונים ישראליים כמו "גוש שלום" קוראים מזה שנים להטלת החרם. החלשת ההתנחלויות ומפעליהן, יחד עם בניית משק פלסטיני עצמאי, הן בשורות חשובות במערכה לסיום הכיבוש ולמען השלום בין העמים בשני הצדדים של הקו הירוק.